דף הבית המלץ לחבר על האתר צור קשר הערות ותגובות הפוך לדף הבית  
מילת חיפוש :
הצטרף עכשיו:
תורת חיים
הגות עיון ומחשבה
דברי חכמי הדורות
הגות במחשבת חכמים
עיונים השוואתיים בחכמה
חכמה בגויים תאמין
לקח הנביאים
מילון מושגים
עיון פילוסופי
התגלות היסטורית
חכמת הכתובים
הלכה ברורה
עקרונות בחינוך
רעיה ואיש
אקדמיה-ביקור וביקורת
הוגים וחכמים אורחים
מהות התפילה
שירה ופיוט

מאמרי ניתוח ופרשנות

תפישת ההכרה של הראב'ד הראשון

במאמר זה נתמקד בנסיון להסיק את תפישתו האפיסטמולוגית של הראב"ד מדבריו בכמה מקומות ב"אמונה הרמה". בנוסף נתאר את תפישתו של הרב את האדם, ותכליתו כמשכיל רוכש חכמה. בנוסף לכך, יתן לנו עיון בתפישתו האפיסטמולוגית של הראב"ד חלון ומראה אל תפישתו החינוכית אותה ננסה לזהות במאמר הבא.

כפי שראינו בהרחבה במאמרנו "תכליתו ומטרותיו של האמונה הרמה", כתב הראב"ד את הספר עם שלש מטרות יסודיות: 1) פתרון שאלת הבחירה החפשית, שהיא "תחילת המחשבה וסוף המעשה" של הספר, תוך התייחסות לנושאים הקשורים אליה ישירות כמהות ההשגחה, ומקור הטוב והרע. 2) ידיעת תארי ה' אחדותו ומציאותו שהיא החכמה העליונה והנשגבה האפשרית לאדם, ושבלעדיה לא ניתן להבין את המטרה העיקרית הראשונה של הספר. 3) הצבעה והוכחה של הקשר בין הפילוסופיה האמיתית לתורה שהוא קשר בל ינתק הידוע לטענת הראב"ד לחכמי העיון מזה שנים רבות. בלעדי העיון בקשר הזה והבנתו, מאבד האדם, לשיטת המחבר, הן את החכמה והן את שרשי האמונה ועיקריה. בהתאם לכך, מציג הראב"ד ב"אמונה הרמה" תפישת עולם הנשענת באופן מלא על הפילוסופיה של אריסטו, בנסיון להראות התאמה הרמונית בינה לבין עיקרי האמונה.

במאמר זה נתמקד בנסיון להסיק את תפישתו האפיסטמולוגית של הראב"ד מדבריו בכמה מקומות ב"אמונה הרמה". בנוסף נתאר את תפישתו של הרב את האדם, ותכליתו כמשכיל רוכש חכמה. בנוסף לכך, יתן לנו עיון בתפישתו האפיסטמולוגית של הראב"ד חלון ומראה אל תפישתו החינוכית שגם אותה ננסה לזהות במאמר הבא.

תורת ההכרה או "אפיסטמולוגיה", היא ענף הפילוסופיה העוסק במהותה, מקורותיה, אמצעיה, ומאפייניה של הידיעה האנושית[1]. הבנת תפישת ההכרה של כל הוגה אל נכון, חשובה בכדי להבין את תפישת הידע שלו כולה, את שיטתו המחשבתית ויסודותיה, את דרך הגעתו למסקנות, ואת מסקנותיו עצמן. הצבעתנו על עקרונות מרכזיים בתפישת ההכרה של הראב"ד, הכרחית להבנת גישתו לידע בכלל, ולמה שקורא הראב"ד ה"חכמה העליונה" בפרט, היא תפישת יחוד ה', שהיודע בה, כדבריו להלן, "הוא היותר הנכבד שבחכמים, בידיעה יותר נכבדת, לידוע יותר נכבד"[2].

חשיבות העיון בחכמות

לטענת הראב"ד, ישנו חסר והיזק גדול מכפי שניתן לשער בתחילה, באי הידיעה בפילוסופיה ובדרכי ההגיון, שבסופו של דבר גורם להפסד כפול ומכופל. מי שאינו מעיין, לא רק שאינו יודע את החכמות הפילוסופיות ואת דרכי העיון אלא כתוצאה ישירה מכך, אף אינו יודע עוד את שרשי הדת ועיקריה, כלומר את היסודות המחשבתיים שבבסיס עיקרי הדת, ומכאן שאינו יכול אף לדעת את ענפיה השונים, ונשאר למעשה קרח משני הכיוונים[3]. וזו לשון הראב"ד:

"ולזה יחשבו רבים מאנשי דורנו, שהעיון באלה חכמות הדקות ממה שיזיק באמת, ולזה לא יבקשו דבר מהחכמות, ונמשך לזה ג"כ שלא ידעו שרשי הדת ועיקריה, אשר בהם ראוי שיהיה רוב עיונם ודיוקם, ולא ענפיה אשר יספיק בהם עיון מעט. ומאשר היה זה ענינם. נמצאו כשקפדו לדבר בכמו אלה הענינים, נסתפקו עליהם סבותיהם וחשכו להם דרכיהם..." [4],

תנועת הנפש להשכלתהע"י השכל הפועל

בהקדמה למאמר השני אותה נזכיר בהרחבה בפרקים הבאים, מדגיש הראב"ד את מעלת החכמה ואת היותה תכלית האדם ויתרונו-מעלתו על שאר בעלי החיים. החכמות כולן, אומר המחבר, נודעות לאדם על פי דרגותיהן השונות, בשביל ההולך ועולה מעלה מעלה עד החכמה העליונה האפשרית לאדם.

"והחכמה הוא יתרון האדם ותכליתו, והחכמות רבות זו למעלה מזו, והמכוון בכולם הידיעה באל' ית' וית'... [5]

אכן, אומר הראב"ד, לנפש האנושית הכח (הפוטנציאל) להשכיל בצורה מירבית, המתממשת בתנועה מהכח אל הפועל, ומחייבת מניע שיניעה. מניע זה הוא האחראי להתקדמותה של הנפש להשכלה בפועל.

וז"ל:

"אנחנו רואים הנפש האנושית תהיה תחלה משכלת בכח, אחר תהיה משכלת בפועל..."...ובמציאות מניע יניע הנפשות האנושיות מן הצד אשר תהיינה בו משכילות בכח, אל הצד אשר תהיינה בו משכילות בפועל...". "....."ואי אפשר לתנועת הנפש האנושית מן הסכלות אל הידיעה, מבלתי מניע ראשון...". [6]

אותו מניע ראשון הוא הדוחף את הנפש לקנות השכלתה. ולכן ממילא ברור על פי שיטת הראב"ד, שבמניע הראשון עצמו, מעצם היותו המניע, כבר מצויה בפועל התכלית אליה הוא מוביל את הנפש, שהרי אם לא כן לא היה יכול להניע שם[7].

"... ושלא יהיה הוא קונה זה הדבר אשר אליו התנועה רצוני השכל, אבל יהיה נמצא אליו בפועל מתחלת הדבר".

מניע זה, נקרא "השכל הפועל", שהוא זה המניע בשכלו של האדם את הפעולה המממשת בפועל את כוחו להשכיל.

"...המניע, אשר יקרא שכל בפועל"...."ויקרא (שכל פועל) מצד שיפעל בשכל האנושי פעולה, מוציאה מן הכח אל הפועל". [8]

השכל הפועל כפי שנקרא ע"י הפילוסופים, הוא אשר נקרא על ידי המוסלמים "הרוח הנאמן", ו"הרוח הקודש", שם שכבר היה נקרא ע"י הנביאים שנים רבות קודם לכן. הבנת ענין זה הוא דוגמא לקשר בין התורה והפילוסופיה האמיתית, והיחס ביניהם. השכל הפועל זוהה על ידי הפילוסופים במחקרם, לאחר שהיה מצוי כבר ומוזכר בשם אחר אך ברעיון אחד בדברי הנביאים, וממילא זוהי דוגמא להתאמת עיונם להבדיל, לדברי תורתנו. וז"ל:

"... וכן קראוהו העם וכאשר בחננו המופת שלהם מצאנוהו אמת ויציב, ומצאנו התורה והפילוסופיה מסכימים על זה".... "וכן זה הדבר אשר יקראוהו הפילוסופים השכל הפועל, הוא אשר יקראהו אנשי דת הערב, הרוח הנאמן, והרוח הקודש. וקודם לאלה כולם קראוהו הנביאים רוח הקודש, ואמר הכתוב: אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם [איוב לב ח] ירצה באמרו רוח היא באנוש, השכל האנושי, ונשמת שדי תבינם רוח הקדש. ובכתוב מהדומים לאלו רבים יבחנהו מי שירצה".[9]

תהליך הידיעה האנושית

מהי נקודת ההתחלה של הידע האנושי?

האדם, גורס הראב"ד, נולד כלוח ריק ללא ידיעות קודמות. לאט לאט ובהדרגה הוא לומד עקרונות יסוד אמיתתים ומציאותיים, כהיות "הכל גדול מחלק", "או שהשנים יותר מן האחד". בשלב הבא מוסקים אצלו הקשים לוגיים כגון "שכל שני דברים שוים לדבר אחד, הם שוים, ושההפכים לא יתקבצו בנושא אחד". עקרונות יסוד אלה נקראים ע"י הראב"ד "משפטים ראשונים". משפטים אלה אינם ניתנים להכחשה או לויכוח, ומגיעים אליו ללא שום מאמץ מצידו:

"ונאמר, כי האדם יולד והוא לא ישכיל דבר, ואחר כך יגיע בהדרגה אל הידיעות הראשונות..... וכמו אלה המשפטים הנקראים ראשונים, המגיעים בהתעוררות אלהי בלי מחשבה ועיון, ומבלתי יכלת לאנשי ארץ בכללם להיות מסופקים בהם, ואם השתדלו בזה".[10]

בשלבים הבאים יכול האדם להשכיל ולצייר לעצמו הקדמות של נושאים מדעיים ועיוניים ולהסיק מהם את הנולד מהם בהתקדמו על פי תפישת רבדי החכמה שראינו לעיל, עד שמגיע לחכמות האלקיות הנעלות ביותר כאמור:

"ואחר ילך בהדרגה אל חלוקת ההקדמות וסדורם על תמונות מה, והולדת התולדות מהם, עד שיגיעו לו החכמות הלימודיות, והטבעיות, והאלהיות".[11]

ההשגות המוחשיות

השגותיו של האדם מתחלקות לשני סוגים יסודיים: השגות מושכלות והשגות מוחשות (מוחשיות).

ההשגות המוחשיות מתחלקות אף הן לשני סוגים: 1) תחושות המגיעות אליו ישירות, כאלה המוכרות לכולנו, כמידע המועבר ישירות דרך החושים. הדוגמאות לכך הם מראה שרואה בעצמו, צליל ששומע, או טעם של מאכל כלשהו, ו-2) השגות שאינן מוחשות ישירות שהן אלה המועברות אליו על ידי כלי שני, ואז יכולות להיות אצלו בדרגת אמינות גבוהה מאד, כאילו הוא עצמו חווה אותם, או לחלופין, בדרגת אמינות פחותה. וז"ל:

"השגות האדם מהן מושכלות, ומהן מוחשות. והמוחשות מהם מה שיהיה האדם עצמו הוא המרגיש אותם, ומהם מה שלא יהיה הוא המרגיש אותם, אכן הרגישם כבר זולתו וספר אותם לו, והביאם אליו, אם קהל ואם אחד. וכבר יהיה דעתו סומך עליהם או עליו מאד, עד שלא ישתדל להרחיק מאמרו או לספק בו, אבל יהיה אצלו במדרגה כאלו הוא בעצמו ראה זה, ולפעמים לא יסמוך דעתו בו".[12]

ההשגות השכליות

השכל הוא האמצעי שאיתו האדם חוקר ומבין את המציאות שסביבו, ובהתאמה לכך יכול לזהות ולבדוק סתירות לכאורה המצטיירות מפסוקי התורה. ישנם שני סוגים של פסוקים בתורה: 1) פסוקים שניתנו לנו כפשוטם, ו-2) פסוקים שנכתבו בצורה ובמשמעות כזו שאין מנוס אלא להוציאם מפשוטם. קנה המידה להבחנה בין שני סוגי הפסוקים הוא השכל, המעיד על סתירות בפסוקים, ובאמצעותו האדם בודק, משווה ומזהה את התאמתו של פסוק כלשהו למציאות:

" והשבותיך אז ואמרתי שהפסוקים התוריים, מהם מה שהונחו כפי פשוטיהם, ומהם מה שהונחו במלות אין מנוס לבלתי עשות להם ביאור, והראיה בזה סתירת קצתם לקצת כפי מה שקדם, לכן אין מנוס לבלתי עשות פירש אל אחד הקצוות. והודעתיך שהפסוק הצריך ביאור, הוא אותו שיעיד השכל על סתרו." [13]

זיקת הראב"ד לרס"ג

מקבילות רבות לתפישתו של הראב"ד לגבי מהותם של החושים והשכל, ולגבי היות השכל קנה מידה לשיפוט בין פסוקים כפשוטם ושלא כפשוטם, מופיעות לראשונה בשיטתו של רבי סעדיה גאון ז"ל בהקדמתו ל"אמונות ודעות", בה מנתח את "המובילים אל האמת והמביאים אל הנכון אשר הם לכל מדע ומבוע לכל ידיעה"[14]... וביניהם:

1. ידיעת הנראה: "הוא מה שהשיג האדם באחד מחמשת החושים" "כל מה שהושג בחושנו הברור.....צריך שנדע שהוא כפי האמת כמו שהשגנוהו ואין בכך ספק, אחרי שנשכיל להבדיל את הדמיונות שלא נטעה בהם"[15].

הרס"ג אינו מחלק את ידיעת החושים, היא "ההשגות המוחשיות" לשיטת הראב"ד, לשני הבטים.

2. ידיעת השכל: מה שמתחייב בשכל האדם בלבד (כגון חשיבות האמת וגנות הכזב). "כל מה שיצטייר בשכלנו הבריא מכל לקיון היא ידיעה אמיתית שאין בה ספק, אחרי שנדע איך לעיין ונשלים העיון ונשמר מן הדמיונות והחלומות".[16]

במאמר השביעי מלמד הרס"ג את הכללים המאפשרים לנו להוציא פסוקים מפשוטם, כאשר קנה המידה הוא שכלי (גם הסתירה המובאת אצלו כחושית, ידועה לאדם באמצעות שכלו, אך היא כה יסודית שנקראת כאן חושית). אומר הרס"ג כך:

"כי מן הידוע באמיתות הדברים שכל דבר שנמצא במקרא הרי הוא כפשוטו, זולתי מה שאי אפשר לפרשו כפשוטו מחמת אחת מארבע סיבות: או מפני שהחוש דוחה אותו כעין אמרו "וחוה היתה אם כל חי" והרי אנו רואים את השור והאריה שאינם ילודי אישה.... או שהשכל דוחה אותו כאמרו כי ה' אלקיך אש אכלה הוא אל קנא, והרי האש ברואה וזקוקה לחומר ולפעמים נכבית, ואין השכל מקבל שיהא זה כך...".[17]

כל הנמצאות מובחנות בשכל: האפשרי, המחויב והנמנע

כל דבר אותו ניתן להעלות על הדעת, בין אם קיים בפועל ובין אם לאו, נופל תחת אחת משלשת האפשרויות הבאות: 1) "מחויב המציאות"- שהוא המוכרח לוגית (כגון "השלם גדול מחציו") 2) "אפשרי המציאות" שהוא דבר שיתכן שימצא, גם אם ברמת אמינות נמוכה, אך שאי אפשר לסתור את אפשרות קיומו. דוגמא לכך היא קריעת ים סוף, או "ספינת ברזל מרחפת באויר" שהיא דוגמא בה השתמש הרמב"ם כמה שנים לאחר מכן, למה שנראה אז "אפשרי" אך לא סביר, ולבסוף התגשם בימינו. 3) "נמנע המציאות"- מה שלא יתכן כי יתקיים (אוקסימורון בשפה המודרנית), כגון "עגול משולש", או משולש בן 190 מעלות. רק בשכל ידע האדם להבחין בין שלשת הקטגוריות הללו, וז"ל:

"אמנם אשר נאמר אותו עתה, הוא שהנמצאות מתחלקות בחלוקה הראשונה אל מחוייב, ואפשר, לפי שכל דבר עולה במחשבה, ימצאהו השכל אם מחוייב, ואם אפשרי ואם נמנע"."....ויהיה ענין כלם כן, ולא ימצא אחד מהם, שלא ישיג השכל נמצא אחר למעלה ממנו במדרגה, הוא אשר יקים לו המציאות, ולא יעמוד זה אצל דבר, ויהיו אם כן הנמצאים בלתי בעלי תכלית...". [18]

"דברה תורה בלשון בני אדם": ההמון והיחידים

בהמשך להגדרת מעלתו של השכל ומשמעותו האונטולוגית, ובהתאם לאחת משלשת מטרות הספר, להראות התאמה בין הפילוסופיה והתורה, מנסה הראב"ד להראות שהתורה כוללת בתוכה אמיתות פילוסופיות באופן מרומז:

"נאמר שבספרי הנבואה לא יתבאר בפירוש מה שיושג בפלוסופיא האמת, בעבור שלא יקשה הבנתם על העם, והם המון האנשים, אך יורמז אליו, ויתעורר להבין היחיד סגולה פנימיות אותן הרמיזות, וידע החכמה נכללית בספרי הנבואה ויסתפק ההמוני בנגליהם[19].

הרבה מהפסוקים כפי הסוג השני שלעיל (אלה שיש להוציאם מפשוטם), נכתבו בלשון כפולה על מנת שיותאמו לרמת ההמונים, ולא על פי האמת. זו דרך התורה, שאינה מיועדת רק ליחידים, אלא מדברת גם ב"לשון בני אדם"[20], כלומר בצורה המיועדת לכלל העם:

"...וכי הרבה פסוקים הונחו כפי מה שראוי להמון, לא כפי מה שהענין באמתתו, ויאמר בו דברה תורה כלשון בני אדם, כאמרו ית' ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה עלי עשו כלה ואם לא אדעה [בראשית ח כא]. כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה [שם כב יב]. לולי כעס אויב אגור [דברי, לב כח]. ורבים כהם"[21].

בכמה פרקים בספר, מביא הראב"ד כמה דוגמאות לעקרון זה, שמהם ניתן ללמוד על מקרים רבים נוספים. בפרק השביעי מן המאמר הראשון מדבר הראב"ד על כך שהעונשים הנראים בפשט הפסוקים (בפרשת בחוקותי לדוגמא), מתייחסים לעונש ארצי, ולא רוחני. דבר זה משמש מושא ללעג בין אומות העולם. אך זו גם כן דוגמא לכך שדברה תורה בלשון בני אדם, שכן "התורה לנפשות כמו הרפואה לגופים", כי ביקשה להעביר מסר למספר רב יותר של אנשים:

אמר ראשון לפי שקצת הטוענים עלינו יבוזונו לפי שבתורתנו לא ימצא בה גמול ולא עונש אלא עולמי[22]...ונאמר בתשובת זה, כי התורה לנפשות כמו הרפואה לגופים. וכמו שהרופא אם קיבל עליו לרפאות אנשי מדינה בכללה, או גליל בכללו, רבו בו החולים, ומהם חזקי הצער ומהם קלי הצער, הנה מן המחוייב עליו להשגיח בשקועים בחולי יותר, אמנם אשר חליים קל, מעט מן ההשגחה מספקת להם, כן התורה אמנם רצתה בהבטחה והיעוד הנאות להמון יותר, לפי שהם רוב האנשים, ואם ידובר עמהם בדבורים הנאותים ליחידים סגולות, נחלשו שכליהם, ונבכו רעיוניהם. ולזה באו הפסוקים כפשטם, ועל זה נאמר (ברכות לא ע"ב) דברה תורה כלשון בני אדם[23].

גם בפרק השני, בתחילת העיקר השלישי, לאחר שבאר הראב"ד בפרקים הקודמים מהי המשמעות של אחדות ה', פותח את העיקר השלישי בכך שכל התארים האמיתיים הנאמרים ביחס לה', הם תארי שלילה. כלומר, תארים שאין בהם תיאור אמיתי של מהות ה', שהרי כל תואר שאנו מתארים נלקח מתוך המציאות המוכרת לנו שתאריה אינם תקפים לגבי ה'. עקב כך מבטל הראב"ד את כל תארי ההגשמה, ההאנשה והחיסרון הנאמרים כביכול על ה' בפסוקים, וטוען כי הם השאַלות השייכות לרעיון ה"דברה תורה כלשון בני אדם" אול"הלצה המונית" כדבריו. וכך לשונו שם:

"ונאמר ג"כ שהדבור להמון הביא לזכור תארים לבורא ית' וית' שהם על צד העברה, וראוי שיאמן, שאע"פ שנאמר, כן, אינם על דרך האמת כן. והמשל בזה ויקץ כישן ה': וכו' [תהלי' עח סה], עורה למה תישן ה' הקיצה [שם מד כד], למה תהיה כאיש נדהם [ירמיה יד ט], למה תהיה כגר בארץ [שם יד ה], וכן כל מה שיתואר בו ית' ממציאות איברים לו, הוא על צד העברה, וממה שנאמר עליו "דברה תורה כלשון בני אדם". ומשל אלה ההתגשמיות: תהי נא אזנך קשבת וכו' [נחמיה א ו] והיו עיני ולבי שם [מלאכים א' ט ג], והארץ הדום רגלי [ישעיה סו א], אף ידי יסדה ארץ [שם מח יג], על כן המו מעי לו [ירמיה לא כ], כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך [תהלי' ח ד], ומה שדומה לזה.

מטרת התורה: הדרכת ההמון אל מדרגת היחידים

עד כה ראינו שעל פי הראב"ד ישנה חלוקה ברורה בין ההמון ליחידים. ראינו גם שפסוקים רבים נכתבו לנו שלא כפשוטם, על מנת לפנות למכנה משותף גדול יותר, ועל מנת שלא להקשות יתר על המידה על רוב העם הלומד. אך עדיין נותרת השאלה התכליתית. מה מטרת הכתיבה האיזוטרית הזו? מה תפקידם של היחידים המבינים טוב יותר בראותם את שני רבדי התורה?

במאמר השני, בעיקר א, קושר הראב"ד את תפישת ההמון והיחידים ואת הכתיבה המיוחדת שבתורה לתכלית ברורה ובה מסרים מנהיגותיים וחינוכיים חשובים. (עוד על כך להלן בפרק ד', שיוקדש כולו לנושא זה). הראב"ד מסביר כי באמונת ההמון ישנם שיבושים וספקות המרחיקים מה'. וכאן תפקיד התורה, והיחידים. מטרת התורה היא לכוון את ההמון אל מדרגת היחידים, בהיותה גשר שיכול לקדמם במעלות החכמה, שלב אחר שלב, עד יגיעו אל מעלת החכמה העליונה והיא "הידיעה בא-ל ית'".

“אמונת ההמון היא, שלוקחים הידיעה באל ית' מקובלת, כי הם יחשבו שמה שאין לו גשם אין לו מציאות. אמנם כאשר העירום, האמינו בקבלת האבות והמלמדים. ואם לא ייושרו יתגלגלו בלבותם ספקות ושבושים ועליהם אמר הכתוב: יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחוק ממני [ישעיה כט יג].

ואמנם אמונת היחידים סגולות, היא הידיעה באל ית' מצד פעולותיו. וספרי התורה יכוונו להדריך ההמון אל מדרגת היחידים, באמרו מי מדד בשעלו מים [שם מ יב], מי שת בטוחות חכמה [איוב לה לו], מי פלג לשטף תעלה [איוב לח כה], והדומים לזה”[24].

לסיכום הדברים, זיהינו את הנקודות הבאות באשר לתפישת ההכרה של הראב"ד וישומה בתורה:

1. תפישת ההכרה של הראב"ד מבוססת על הכרתו בחשיבות המכרעת של העיון ההגיוני, שבלעדיו נשאר האדם ללא חכמה וללא תורה

2. החכמות כולן נודעות לאדם על פי דרגותיהן השונות, בשביל הולך ועולה מדרגה נמוכה לדרגה העליונה ביותר שהיא ידיעת ה'

3. האדם, נולד כלוח ריק ללא ידיעות קודמות. אט אט ובהדרגה הוא לומד עקרונות יסוד אמיתתים ומציאותיים שהם החכמות הנ"ל.

4. השגותיו של האדם מתחלקות לשני סוגים יסודיים: השגות מושכלות והשגות חושיות. ההשגות החושיות הן במידע המועבר לאדם דרך החושים באופן ישיר או על ידי מתווך.

5. תפקידו של השכל מכריע ביותר כי הוא האמצעי שאיתו האדם חוקר ומבין את המציאות שסביבו, ובהתאמה לכך יכול לזהות ולבדוק סתירות לכאורה המצטיירות מפסוקי התורה.

6. תהליך ההשכלה מחייב מניע המשפיע את המושגים אל השכל הפרטי. מניע זה נקרא "השכל הפועל", בלשון הפילוסופים, ונקרא כבר מקדמת דנא "רוח הקודש" על ידי הנביאים.

7. כל דבר אותו ניתן להעלות על הדעת, בין אם קיים בפועל ובין אם לאו (האפשרי, המחויב והנמנע), מובחן רק על ידי השכל

8. מטרת התורה היא לכוון את ההמון אל מדרגת היחידים, בהיותה גשר שיכול לקדמם במעלות החכמה, שלב אחר שלב, עד יגיעו אל מעלת החכמה העליונה. ברם, בדבריה פונה התורה אל ההמון "בלשון בני אדם" בה רמוזים אמיתות פילוסופיות, זאת עד שיעלו לדרגה הנאותה.



[1] האפיסטמולוגיה כוללת גם לוגיקה לפי הגדרה זו.

[2] ר' אברהם בן דוד, "האמונה הרמה", עותק של מהדורת וויל, פרנקפורט 1852 (להלן-"ראב”ד"), הקדמה למאמר שני, ע"מ 41

[3] מעניין לראות כי כ180 שנה לאחר מכן, משתמש גם הרמב"ן בטיעון דומה באשר לחשיבות העיון השכלי בעיקרי אמונה, וזאת לכאורה בניגוד להתנגדותו הגורפת לפילוסופיה: בסיומו של החלק בשער הגמול העוסק בפירוט רב בתולדות ההשגחה, צורתה וביטוייה, ובהיותה הבט של צדק גמור במשפט האלקים, כאומרו "והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים", שואל הרמב"ן (סימן קכ"ד) על עצם העיסוק בסוגיית "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". מדוע לא לעזוב עיסוק זה, ולא לעיין בו, על סמך ההכרה הדתית שתמיד ינהג בצדק ומשפט, שהרי "אין לפניו לא עולה ולא שכחה"? וז"ל: "ואם תשאל עלינו כיוון שיש ענין נעלם במשפט, ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך ויתעלה, למה תטריח אותנו ותצוה עלינו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו, ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף שאין לפניו לא עולה ולא שכחה אלא שכל דבריו במשפט". ועל כך עונה הרמב"ן (שם) תשובה ברורה: "זו טענת הכסילים מואסי חכמה כי נועיל לעצמנו בלימוד שהזכרנו להיותינו חכמים ויודעי אלקים יתברך מדרך הא-ל וממעשיו, ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתו ובנודע ובנעלם יותר מזולתנו, כי נלמוד סתום ממפורש לדעת יושר הדין וצדק המשפט. וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי מה שידו משגת...כדי שתתיישב דעתו בענין..."

על האדם להועיל עצמו בלימוד זה ע"מ שיהיה חכם ויודע אלקים מ"דרך הא-ל ומעשיו". לימוד זה יסייע לאדם להעשות לבעל אמונה ובטחון במידה גדולה יותר ממי שלא ילמד, שזהו שרש הדת. יתרה מכך, זוהי חובתו של כל נברא העובד מאהבה ויראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כמיטב יכולתו. ישנה כאן למעשה קריאה של הרמב"ן כמו הראב"ד לחיפוש האמת ללא פשרה, וזאת למרות גישתו הלא פילוסופית לכאורה של הרמב"ן.

[4] ראב”ד, ע"מ 8

[5] שם, הקדמה למאמר שני, ע"מ 41

[6] ראב”ד, מאמר שני פרק ד', ע"מ 51

[7] ראב”ד, שם

[8] ראב”ד, שם

[9] ראב"ד, מאמר שני, פרק ד', ע"מ 52

[10] ראב”ד, מאמר שני, פרק ד', ע"מ 51

[11] שם

[12] ראב”ד, ע"מ 60

[13] ראב”ד, הקדמה, ע"מ 7

[14] רס"ג, רבי סעדיה גאון, הנבחר באמונות ודעות, מהדורת קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, 1970, הקדמה, ע"מ 14 (להלן: "רס"ג)

[15] ראב”ד, הקדמה, ע"מ 7

[16] שם

[17] רס"ג, מאמר שביעי א', ע"מ רי"ט

[18] ראב”ד, מאמר שני עיקר א', ע"מ 43

[19] ראב”ד, מאמר א' פרק ב', ע"מ 15

[20] המקור הראשון בהגות הראשונים לשימוש בעקרון "דברה תורה כלשון בני אדם" לשלילת ההגשמה, מתוך הסתמכות על דברי חז"ל בעניין, הוא בדברי חובות הלבבות שער היחוד פ"י: "וכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים ודברי החסידים במדות הבורא יתברך במליצות הגשמיות אשר זכרנו כפי הבנת ההמון ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו, ועל כן אמרו רז"ל בדומה לענין הזה (ב"מ, ל"א, ב'), "דברה תורה בלשון בני אדם (רבי בחיי אבן בקודה, חובות הלבבות, מהדורת לב-טוב, ירושלים 1990, ע"מ 112).

[21] ראב”ד, הקדמה ע"מ 7, וכל הפסוקים האלה והדומים להם מייחסים תכונות אנושיות לה', והשכל מורה בוודאות שיש לבארם שלא כפשוטם.

[22] הכוונה לארצי

[23] ראב”ד, מאמר ראשון פרק ז', ע"מ 37

[24] ראב”ד, מאמר שני עיקר א', ע"מ 43

אי'ל
תגובה לכתבה תגובה לכתבה תגובה לכתבה לחץ לתגובות לכל הכתבות לכל הכתבות הדפסת כתבה הדפסת כתבה שלח לחבר שלח לחבר הצטרף אלינו הצטרף אלינו
כתבות נוספות
למשמעות הנס הנסתר במשנת הרמב'ן
מושג ה"נס הנסתר" שטבע הרמב"ן הוא אבן יסוד בהגותו. נס נסתר הוא ההיבט הרוחני שבבסיס כל הוויה, שמראה לא...
אי'ל
רבי אברהם בן הרמב"ם- קישורים נוספים
קישורים נוספים לאתרים ובהם פרטים נוספים על קורות חייו של הראב"ם וטקסטים לספריו. ...
אי'ל
עוד בערוץ
תגובות
1. 5HBLePdMpYKt
RR34A1jjs ft3xpg8ov@gmail.com 3/2/2016
2. rQ578vf3
a2DxGeTj mqbspipa8@gmail.com 3/2/2016
3. W6GSJHWIe
OAbcZBUU 7zaqw7vrhv6@outlook.com 3/2/2016
4. nWV0LCWh
q15oOZrdYl9Q j0byv2ukv@outlook.com 3/2/2016
5. ZZ5JDbtwXx
8A7EUExW3 d5srs859@outlook.com 3/2/2016
6. uy1SQmDipb2
klyz8LpcJ8q 3yx1qs4ktg@hotmail.com 3/2/2016
7. UEQsZ5Ikw
D9fh0X9c1R5 5xlp3e7ky@yahoo.com 4/2/2016
8. zsEjiR9G
mf2xQI7Y6 duhrx9v53@gmail.com 4/2/2016
9. RTr4Qy50Npl
UEBNJTT2l1Aw iuqln5ym@yahoo.com 4/2/2016
10. YcF3QoEVVGjt
m5177cEArwH 4uieigv0@outlook.com 4/2/2016
11. cuo7bAAESdno
GGiJb8Ea4g r9kfja72fn@mail.com 4/2/2016
12. hvonScZOhQ
FLrv9K3D mm46khzngv@yahoo.com 4/2/2016
13. sY8InzKe
iZEKU6H9hP 9bxd7uq87@mail.com 4/2/2016
14. 8W36aGm0bxg
xH3JvQkX0hY mj2e44wzr1x@hotmail.com 4/2/2016
15. 7WDZSvde90
Hy0FD9bPL hvpmdzqtjr3@yahoo.com 4/2/2016
16. kQbr9maSnZy
Xx0fFHWJSuD 49rn3kpw4z@yahoo.com 4/2/2016
17. Zfa9UOf9tW
U3aghjcSd 3my6b58sg@mail.com 5/2/2016
18. H9gCK6ym5HE8
GncOGPTE nb6cqslbbg@gmail.com 5/2/2016
19. eWtroVVpZ
kRmO8L8hn 87jo3sw1pr@yahoo.com 5/2/2016
20. 0A1F3Z6QLNZ
1ehjkldQi ctr7a0wml@mail.com 5/2/2016
21. aUuys6u7
TcSMErnt9D l0jbzi15l@mail.com 5/2/2016
22. 2E2k4tiz
ou4WuNZLrWjJ ue5grujz@mail.com 5/2/2016
23. 8qLviHOvHRd
9rlLfAGWQMF 2awpylke2@outlook.com 5/2/2016
24. ES2dVLWgu
xhV9rEs0 k8pqz53uo@hotmail.com 5/2/2016
25. DUCAcZCT6Q
Q1cArbrj 4kq66d1ziv@yahoo.com 5/2/2016
26. bpXuaAtj
J46D2oPIu 4upxog47l@outlook.com 5/2/2016
27. KmjOO54qxNU
GqVze4oKSA btiro7ynl@mail.com 5/2/2016
28. kp1AYKczf
gJ4o8nRG6u gfn6yc02lv@hotmail.com 5/2/2016
29. JiSXespv
KLNeT8uw szed4b14z@mail.com 5/2/2016
30. bwVevkHgL
I65nM0Fyx0l muiqu9eg5@gmail.com 5/2/2016
31. aolETMRSQWIm
h2xUCRUanbHb 2h7x45ohwnf@mail.com 5/2/2016
32. 0pwPDLFy
EIOPe5en x7hdy9of@hotmail.com 5/2/2016
חדש באתר
בניית אתרים Media 4U