דף הבית המלץ לחבר על האתר צור קשר הערות ותגובות הפוך לדף הבית  
מילת חיפוש :
הצטרף עכשיו:
תורת חיים
הגות עיון ומחשבה
דברי חכמי הדורות
לקח הנביאים
מילון מושגים
עיון פילוסופי
התגלות היסטורית
חכמת הכתובים
הלכה ברורה
עקרונות בחינוך
רעיה ואיש
אקדמיה-ביקור וביקורת
הוגים וחכמים אורחים
מהות התפילה
שירה ופיוט

מאמרי הגות בתורה

'לא תשיך לאחיך': התבוננות עקרונית על איסור ריבית

התורה אוסרת על בן ישראל להלוות או ללוות בריבית מבן ישראל אחר. לאחר סקירה קצרה על סוגי הריביות האסורות דאורייתא ודרבנן, ננסה לעמוד על טעמה העקרוני של מצווה זו דרך מחשבתם של שני חכמים מתקופות שונות. האם המצווה, המתבטאת ביחסים שבין אדם לחברו באה אך למען תיקון חברתי, או שמא שרשה בתפישה מטאפיזית אליה מכוונת התורה את איש ישראל? בנוסף, מהו מקומו של היתר העסקה לאור איסור גורף זה?
שלוש פרשיות בתורה מצוות על איסור הריבית:
 
אם כסף תלוה את עמי את העני עמָך, לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך". (שמות כ"ב, כ"ד)
 
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמָך, והחזקת בו גר ותושב וָחי עמָך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך, וחֵי אחיך עמָך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלֶך" (ויקרא כ"ה, לה-לז).

"לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל, נשך כל דבר אשר יִשך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידֶך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" (דברים כ"ג, כ-כא).

ביחסי הגומלין שבין לווה ומלווה מפרט הרמב"ם (בפתיחת הלכות לווה ומלווה שבספר משפטים) שנים-עשר מצוות המגדירות את יחסה של ההלכה להלוואות באשר הן, בין יהודים, לגוי עכו"ם, לסתמא נכרי ולגר תושב, ואת האופן שבו על המלווה מישראל לנהוג באם מושכן רכושו של הלווה כנגד ההלוואה.

ביחס לאיסור ריבית, מפרט הרמב"ם ארבע מצוות: "א) שלא יתן המלווה בריבית, ב) שלא ילווה הלווה בריבית, ג) שלא יתעסק אדם, בין מלווה ובין לווה בריבית, שלא יעיד ביניהן, ולא יכתוב שטר ולא יערוב, ו-ד) ללוות מן העכו"ם ולהלוות לו בריבית.

על פי הרמב"ם, מדגישה התורה את אחריותם המשותפת של הלווה ושל המלווה, וכן את אחריותו של כל אחד החפץ להיות מעורב בעסקה, בכל צורה שהיא, על ידי שמפרטת איסור גורף המתבטא בשלש מצוות שונות. ככל שהדבר נוגע בהתעסקות בין יהודים, נקראת הריבית "נשך", שכן כספו של המלווה בריבית מתרבה ע"י "נשיכת" חלקו של הזולת, ולא על ידי פעילות יצרנית ישירה משלו, וכפי שמסביר רש"י (פ' משפטים, שמות כ"ב, כ"ד): "נשך - ריבית שהוא כנשיכת נחש, שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש: ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו. כך ריבית: אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה".

מהו טעמו של איסור חמור זה? האם ניתן לזהות את הרעיון היסודי העומד מאחוריו?

טרם שננסה לעמוד על טעם המצווה, נסקור בקצרה את סוגי הריבית, דאורייתא ודרבנן, כפי שסקרם ספר החינוך במאמר ארוך ומפורט יחסית אותו מביא בהסברו על מצוות "לא תעשה" שמ"ג, "שלא להלוות בריבית לישראל" (הנובעת מהפסוק בספר ויקרא כ"ה ל"ז: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך"):

א. ריבית קצוצה: הריבית האסורה מן התורה, נקראת בלשון חז"ל (ב"מ, ס"א, ב) ריבית קצוצה. ריבית זו מתייחסת למצב בו ילווה פלוני לחברו סכום מסוים בעד X אחוזים לשנה, או "המלווה לחברו מעות ומשכן לו בהן בית או חצר, שיחזיק בהם ויקח הפרות עד שיחזיר לו מעותיו, מבלי שינכה לו כלום מן ההלוואה". בכל הנוגע לריבית קצוצה יכול בית דין לרדת לנכסי המלווה ולהוציא ממנו את שחייב ללווה ע"ח הריבית.

ב. הריבית האסורה דרבנן נקראת (שם) אבק ריבית, ומתייחסת לכל שאר הרבית שאפשר לקבל חוץ מריבית קצוצה, "ואינה יוצאה בדינין, ואסרום חכמים משום גזרה שלא יבא האדם לידי ריבית דאורייתא". דוגמא לריבית דרבנן היא "...מה שאסרו (שם סו, א) להלוות על הקרקע מעות ולהתנות עם הלוה אם לא תחזיר לי המעות מכאן ועד יום פלוני תהא הקרקע שלי, לפי שהקנין הזה אינו מועיל מפני שהוא אסמכתא. כלומר, שדעתו של אדם היתה סומכת בכך, כלומר, שיחזיר המעות בשעת המעשה ולא השיגה ידו להשלים הדבר, וכעין אנס הוא, וכל כי האי גוונא".


עוד ריבית אותה שייכו חז"ל (שם ע"ה ב) ל"אבק רבית" ואסורה מדרבנן, היא "ריבית מקדמת וריבית מאחרת". במה דברים אמורים? חפץ ראובן ללוות משמעון והיה שולח לו מתנה כלשהי כדי שילווהו, זוהי "ריבית מוקדמת". לוה ממנו והחזיר לו מעותיו ואחר כך שלח לו מתנה כלשהי בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זוהי ריבית מאוחרת.

ג. הסוג השלישי שמפרט בעל ה"חינוך" (שם) הוא זה הנאסר בתקנת חכמים מפאת הערמת ריבית, שהיא מעין מראית עין של חיוב ריבית: "יש ריבית אחרת, שהיא למטה בדרגתה משני הראשונים, ולכאורה היה עליה להיות מותרת מן הדין שכן רחוקה מן רבית האסורה מן התורה. אך חכמים החמירו בה". איזוהי ריבית האחרת שאסרו חז"ל מפני "הערמת ריבית"? "כגון שאמר אדם לחברו הלויני מנה, ואמר לו מנה אין לי, חטים במנה יש לי, ונתן לו חטים במנה וחזר ולקחן ממנו בתשעים זה בודאי היה מן הדין מותר, אלא שאסרוהו חכמים מפני הערמת ריבית, שהרי דבר זה נראה הוא כריבית, שזה נתן תשעים דינרין ולוקח מאה, אבל אם עבר ועשה כן מוציא ממנו כל המאה, שאפילו אבק רבית אין כאן, אלא משום גדר הוא שהחמירו חכמים בדבר".

ומוסיף בעל "החינוך": "ודרך כלל אמרו חז"ל (שם סט ב), שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלווה,והענין הוא, לפי שהתורה תבחר ברב לעולם ותניח הפרטים, על כן תזהיר ללווה ומלוה, כי כן דרכו של עולם, ואף על פי שאמרו כן והוא האמת, ראוי לכל בעל נפש להתרחק מכל ענין שיש בו הערמת רבית בכל כחו".

במאמר זה, ברצוני להדגיש שנים מהטעמים שניתנו על ידי רבותינו במצווה זו, והנמצאים למעשה על ציר רעיוני אחד, המאפשר לנו להבחין בעקרון יסוד העומד בשרשה של המצווה, הן ברובד שבין אדם לחברו, והן ברובד שבין אדם למקום.

ישומה של מצוות איסור ריבית, חל כמובן ברובד שבין אדם לחברו, ומתייחס לכך שנאסר על בעל האמצעים המלווה לחברו, לקבל טובת הנאה כלשהי כשכר על הלוואתו, כפי שתואר בקצרה מעלה. כמו כן, נאסר על הלווה ללוות, ועל כל צד שלישי להיות מעורב בעסקה מסוג זה כאמור. בהתאם להקשר זה, החברתי, כותב בעל "החינוך" במצווה ס"ח בספר, "שלא נשית יד בין לווה למלווה ברבית" (שהיא המצווה השלישית שהבאנו מעלה מתוך שנים עשר המצוות בנושא זה אצל הרמב"ם) את הטעם הבא: "...כי הא-ל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן ציוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית, וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך".

נימוקו של ספר החינוך מתמקד בתיקון החברה, ומתמקד ברובד שבין אדם לחברו כאמור.

כ-600 שנה לאחר כתיבתו של "ספר החינוך" (על פי המשוער נכתב הספר באמצע מאה ה13, אך יש בכך מספר דעות), משלים הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל היבט נוסף המבסס את מצוות הנשך על ציר רעיוני ששורשו יסודי יותר, ומתמקד במצוות "שבין אדם למקום" דרך היבט "מטאפיזי" המכוון אותנו ליחס האמיתי שעלינו להתחנך בו ככל שהדבר נוגע לרכושנו, ולכלל הקניניים שלנו.

הופעתו הראשונה בתורה של שרש "קנה", שהוא שרשו של המושג "קנין", היא בבראשית ד', א', שם נאמרת מילת השרש "קנין" לראשונה כהסבר לשמו של קין: "קניתי איש את השם". בפירושו במקום, אומר הרש"ר הירש: "המושג המקורי של קנין תלוי במושג הייצור. עיקר משמעות "קנה" איננה קנין כסף כי אם קניין בכח (פוטנציאל) – כך השם הוא"קונה שמים וארץ" (בראשית י"ד, י"ט, ו-כ"ב)- הוא קונם שכן הוא בראם". (להרחבה על משמעות "קנין" ראה במאמרי "קנין וקידושין"). דברי הרש"ר הירש כאן, מבוססים למעשה על דברי רש"י באותו מקום (י"ד, י"ט)- "קונה שמים וארץ" כמו "עשה שמים וארץ (תהלים קל"ד)- על ידי עשייתן קנאן להיות שלו".

כל אשר בשמים ובארץ, היינו, כל דבר ודבר, מגרגר אבק ועד מיליארדי הדולרים שבחשבונו של מאן דהו, מאמבה ועד גלקסיה, הוא קניינו של "קונה הכל", "עושה שמים וארץ", מעצם זה ש"על ידי עשייתן קנאן להיות שלו". זוהי הדרגה היסודית אותה מדגיש הרש"ר הירש גם בספר "חורב" (פרק פ"ו), בו מתייחס לשרשו של איסור נשך כבעל יסוד המעוגן בבריאה עצמה ("מטאפיזי"). על פי תפישה זו, על אף שבאה המצווה לידי ביטוי באופן ברור כאמור ביחסים שבין אדם לחברו, מהווה מצוות איסור תשלום או חיוב ריבית, השלכה מוסרית-אישית, של הזיהוי היסודי, שרכושו של האדם אינו מתייחס אליו בראש ובראשונה כי אם לקונו, שברצונו הפקיד בידו, וברצונו יטול ממנו.

אם נבאר את משמעותה המעשית של תפישתו העקרונית של הרש"ר הירש, מחייבת למעשה מצווה זו את האדם לזכור תמיד, שכל רכוש שנמצא אצלו הוא בגדר פיקדון לשימוש, עליו חלים אמנם כל חוקי הקנין האנושיים, כזכות מלאה לקנין, ולהגנה משפטית עליו, כמו גם באחריות הנזיקין הבאה עמו, אך שבסופו של דבר, הקנין הוא כפיקדון בידיו.

על האדם לנהוג ברכושו מכל צד מתוך זיכרון זה. לכן, כשמלווה לעני ולמך (שהיא המצווה הראשונה בהלכות לווה ומלווה), כשנוהג בו באדיבות גם אם הוא בעל חוב אליו, וכשאוסר על עצמו לחייב ריבית את אחיו, מזכיר למעשה האדם לעצמו בפועל ידיעה זו, ומקיימה בזאת שמגביל עצמו, בציווי התורה, ואינו חותר ליצירת רווחים באופן שהתורה רואה כאינו ראוי.

וז"ל (שם): "...ה' יתברך הוא אדון של כל הנכסים החומריים שהעניק לישראל להיות לו לקרקע ולאמצעי לפעולותיו..... לא בעלי הרכוש הם הבעלים האמיתיים, אלא הרכוש וכל חלקיק אשר בו קניין קודש לה' הוא. דבר זה עליך לגלות ולפרסם בכך שתלווה מממונך לאחיך ישראל בשעת דוחקו, ללא תמורה, ולו הזעומה ביותר..... לכן כל בן ישראל הלוקח ריבית מאחיו ישראל והנותן ריבית לישראל, כופר בכך שה' הוא אדון הרכוש, חוטא בהאלהת הנכסים ומתכחש לאלוקיו".

כך למעשה מתקבלים לנו שני טעמים המקיפים דרגות עקרוניות שונות על פני ציר רעיוני אחד: ראשית, להזכיר לנו את העיקרון היסודי ביותר בידיעתנו שה' הוא "קונה שמים וארץ". שנית, לתרגם את העיקרון הזה לחיינו, על ידי שנהיה ענווים ביחס אמיתי ללא סייג באשר למקור רכושנו אנו, שמידו ית' בא לנו, וכמו שבא יכול גם לשוב. שלישית, שנתרגם ידיעה זו לדבקות בדרכיו, שנתן לנו ללא תמורה, וניתן גם אנחנו הלאה, ללא בקשת תמורה שאינה ראויה, למרות היות הקנין בידינו, ולמרות אפשרותנו לנצל עובדה זו, ככל שהדבר נוגע לאחינו הנזקק, ו-רביעית, כטעמו של בעל החינוך שעל ידי כך תתוקן חברתנו ויתוקנו היחסים שבין אדם ישראל לחברו.

היתר להלוות לגוי

יהודי הגובה ריבית מחברו, מנצל את הזדקקותו של הלווה לכסף לצורך עשיית רווח כלכלי. ככל שהדבר נוגע ליהודי המתעסק עם יהודי, מגבילה התורה כאמור את אפשרות הרווח הכלכלי שלו, שבהקשר זה אינו ראוי עוד, למען הדגשת ערך אחר. ברם, עניין זה אינו תקף בסחר מול הגוי.

מדוע מתירה התורה בתנאים מסוימים, לתת הלוואה בריבית לגוי, ובמקרה של עכו"ם אף מצווה על כך? לכאורה, אם אכן יש כאן היבט מטאפיזי, הבא לחנכנו להסתכלות נכונה בבריאה ובמקומנו בה, הרי שעליו להיות תקף בכל מקרה, גם במקרה של הלוואה לגוי?

פותח הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה פרק ה' הלכה א: "העכו"ם וגר תושב לוין מהם ומלוין אותן בריבית שנאמר לא תשיך לאחיך. לאחיך אסור ולשאר העולם מותר... וזהו דין תורה".

הלכה ב' מסייגת את ההיתר, ומתירה ליהודי, על יסוד גזרת חז"ל, להלוות בריבית קצוצה לגוי, רק אם חייב את התמורה (הריבית הקצוצה) בשביל מחייתו: "אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את העכו"ם ברבית קצוצה אלא ב"כדי חייו". מטרת הסייג היא אך על מנת למנוע קרבת יתר שתגרום לטשטוש האיסור גם ככל שהדבר נוגע להלוואה ליהודי, האסורה כאמור דאורייתא, וז"ל: "...גזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו. לפיכך מותר ללוות מעכו"ם בריבית שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו. ותלמיד חכם שאינו רגיל בו ללמוד ממעשיו מותר להלוות לעכו"ם ברבית אפילו להרוויח". ברם, ככל שהדבר נוגע לאיסור ריבית דרבנן, (אבק ריבית כפי שהוסבר מעלה), מותר הדבר ללא סייג, וזו לשון הרמב"ם בהמשך הלכה ב':"וכל אבק ריבית עם העכו"ם מותרת לכל".

ראויים לציון בהקשר זה דבריו של "המגיד משנה" במקום, שהמושג "בכדי חייו", המגביל את ההיתר להלוות לעכו"ם בריבית קצוצה, אך בצורך מחייתו של אדם, הפך למעשה בתקופתם להיתר לכל אדם: "פסק כאוקימתא דרבינא דבתרתי אוקימתות קיימא לן לקולא חדא דבכדי חייו מותר לכל אדם, ותלמיד חכם אפילו להרוויח, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, ואמר דאפשר דלא פליגי אהדדי ועכשיו בארצותינו עשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים, וכתב הרשב"א ז"ל, שמעתי משם רש"י ז"ל (נימוק נוסף): מפני שרבו מסין וארנוניות ואין שיעור לכדי חייו עכ"ל.

הרמב"ם מביא בפסיקתו דרגה נוספת המדגישה את חשיבותו של האיסור ביחס לבני ישראל, וכותב (שם), בהלכה ז', (שמקורה בברייתא שבדף ע"א בב"מ): "מצוה להקדים הלוואת ישראל בחנם להלוואת עכו"ם בריבית". היינו, שגם אם יש ליהודי צורך הנובע מ"כדי חייו", ובעטיו נזקק להלוות בריבית קצוצה לגוי בשביל מחייתו, חייב על פי שורת הדין להלוות לבן ישראל ללא ריבית, טרם ישתמש בכספו זה לצורך הלוואה לגוי, גם אם יפסיד עקב כך את תמורת הריבית.

בפרק פ"ו ממנו ציטטנו מעלה, מקביל הרש"ר הירש את ההיתר שבחיוב ריבית לגוי, ואת הגבלתו כלפי יהודי, למצוות התלויות בארץ: "לכן, כשם (שמצוות התלויות בארץ) מוגבלות לארץ כנען, כן מגבילה התורה את איסור הריבית ליהודי. לנכרי מותר לך לתת ריבית".

איזון בין ערכים: הגבלת ערך הקנין בעבור ערך אחוות אחים

אך עדיין יש לשאול: מהו העניין העקרוני שבעטיו, מתירה התורה להלוות וללוות מגוי, בתנאים מסוימים, בעוד שאוסרת באופן גורף את אותו המעשה בין יהודים? אם הטעם הוא אכן ברובד הבא לחנכנו כאמור מעלה, לזכירתו בכל עת של היחס הנכון ל"קונה שמים וארץ", הרי שתזכורת זו נכונה אף ככל שנוגע הדבר לגוי, אז מדוע להתיר?

עוד יש לשאול: לכאורה, גורס ההיגיון הטבעי שקשה כל האיסור הזה מלכתחילה, שהרי התורה עצמה מתירה קניין של בני חורין, על נכסיהם, ושומרת על מעלתו וחשיבותו של קנין זה מכל משמר. בעלות על קנין, כוללת גם בעלות בלתי ניתנת לערעור על כספו של אדם וכלל הונו, ולכן, קשה לכאורה לראות את הגיונו של האיסור, כאשר שני בני חורין מסכימים ביניהם על עסקה של שכירת כסף, בעד תמורה נוספת.

אכן, דרך הדגש המטאפיזי שמביא הרש"ר הירש מעלה, וההגבלה התורנית המושתתת על כל בן ישראל, אנו לומדים זווית התבוננות חדשה, הלוקחת בחשבון ערך נוסף, שבו היה קשה להתחשב ולאזן בחשיבה "הטבעית" ללא הכוונה תורנית.

הדגש המטאפיזי, המחייב זכירת עקרון "קונה הכל" כראשוני לנכסינו הוא זה שאף מגביל את הקנין האנושי ומסייג אותו, בשם דברו של "קונה הכל" בתורה. כך מחויב האדם לעשר מעשר, לתת מתנות כהונה, להפריש מעשר שני ומעשר עני, להשאיר בשדה את אשר נשכח לעניים, כמו גם את פאת שדהו, ועוד מתנות שלגביהם, באם שומר תורה הינו, אין לו ברירה התנדבותית, זאת מצד שזכותו על הקנין אינה ראשונית, כפי שניתן היה לטעות, וכפי שהרחבנו בדברי הרש"ר הירש מעלה.

על אותו מישור מתבהר גם איסור ריבית.

כמו בתחומי חכמה רבים אחרים, יש ונפגש האדם בצורך לשלב בין ערכים הנראים לכאורה סותרים, על ידי עשיית סדר מחשבתי ומעשי על פי מדרג חשיבותם, ועל פי ההקשר הנתון לפניו. יש לומר, שבמקרה שבו מתירה התורה את העסקה עם הגוי בעוד שאוסרת את אותה עסקה עם היהודי, נובע הדבר מעליונותו של ערך נוסף על פני ערך הקניין. לערך זה אקרא כאן "אחוות אחים".

נדמה ברוחנו משפחה, בה נזקק אחד "האחים" לכסף, ובאפשרות האח האחר להלוות לו. במקרה זה, מגבילה התורה את זכות הקניין ומסייגת אותה, זאת בשם מישניותו המטאפיזית של הקנין מחד, ולשם חשיבות זיכרונה של מישניות זו והפנמתה בהכרת האדם מאידך. בשם עקרון זה, הקורא להתחשבות בכלל נתוני הבריאה ובראשוניותו של "קונה הכל", מדגישה התורה שעל המלווה להלוות לאחיו, אך ללא תוספת כלשהי (נשך) על פני הזדקקותו הקיימת כבר של הלווה, שגדולה ממילא.

בהקשר זה, וזה חידושה של התורה דרך איסור זה, זוהי תוספת רווח שאינה ראויה עוד, שכן ערך האחווה בין בני ישראל גבוה יותר מבחינה הירארכית, מערכה של תשואה אפשרית עבור המלווה, וממילא גובר ערך האחווה, על ערך אפשרותו לעשות כל שעולה על רוחו עם קנין כספו.

כמובן שכשערך "האחווה" אינו קיים, כמו במקרה של עסקה עם מי שמרוחק ממך בדרגה נוספת (נכרי), אזי לא נחשב רווח זה ללא צודק, אלא כתשואה הבאה בדרכי מסחר. במקרה של הלוואה לבן עם אחר, גובר ערך אפשרות הסחר בכסף עצמו, וצורך הרווח של המלווה (או צורך ההלוואה מצד הלוה), על התחשבות אפשרית במי שאינו בן עמך.

(ראוי לזכור, כפי שראינו מעלה, שכשם שהאיסור תקף כלפי המלווה, בעל המעות, ישנו איסור נוסף כלפי הלווה, שאין לו לבקש הלוואה מעין זו. יפה בעיני ההערה של החה"י ס"ל, שלעתים מהווה ההלוואה מעין מלכודת דבש שיש בה בכדי לעוור את שיקול דעתו של הלווה. הלווה מבקש למעשה להשתמש בכסף שאינו שלו, מה שפעמים רבות יוצר אצלו אשליה של שפע, כמו גם נגיעה המתעלמת מהצורך, שיגיע בעתו, להחזיר הן את הקרן והן את הנשך, מה שעלול להיות כבר בלתי אפשרי).

היתר עסקה: התאמת התורה והחיים

משחר נדודיהם של סוחרים בין יבשות וארצות לפרנסתם, נוצרו צרכי מימון שונים שבאו לידי ביטוי בצורך לרכוש מספיק סחורה למסע ארוך, או בפשטות על מנת להתחיל עסק חדש או לרכוש אדמה. במהלך אלפי שנים ועם התפתחות אפשרויות התובלה שנהפכו למהירות ויעילות יותר, לצד צמיחתם של הכלכלה והמסחר הכלל עולמיים, הן בארצות השונות, והן במסחר חוצה יבשות וימים, נוצר הצורך לממן את בנייתם של פרויקטים במגוון תעשיות, מתשתית ועד יצור ושירות, נדל"ן ותובלה.

בימינו, מייצרת הכלכלה העולמית טריליונים רבים בדולרים של תוצר, בהובלת העולם המערבי וחלקים בעולם המזרחי. מזה מאות בשנים, מהווה ה"מימון" מפתח מרכזי ויסודי, שבלעדיו לא היתה באפשרותה של כלכלה מקומית או כזו החוצה יבשות, לצמוח. המימון הפרטי או המאורגן על ידי משקיעים ומוסדות הוא המפתח לצמיחתה של כל כלכלה, ולביצועם של רוב הפרויקטים בעולם כיום.

בנוסף למשקיעים המשקיעים כספם באופן פרטי, נוצרו במהלך השנים ארגונים בנקאיים, וחברות שהחלו למכור מוצרים כספיים שונים (הלוואות, אגרות חוב, ועוד) ובכך אפשרו, למעשה את קיומן של עסקאות מורכבות וגדולות, שלא היו אפשריות ללא הון זמין רב. עם השנים התפתח התחום אף למימון צריכה פרטית, עד שבימינו קשה שלא להשתמש באופן קבוע בכרטיסי אשראי, או לקחת משכנתא לקניית דירה או הלוואה לקניית רכב.

ברם, כל אותה ההתפתחות, שהיא למעשה עתיקת ימים בכללה, מחייבת פעמים רבות תשלום בעבור הון, הלא הוא תשלום הריבית אותה מקובל לשלם בעד השימוש בכסף, ממש כמו שכר דירה המשולם בעד נכס. לאחר שתיארנו בפירוט את איסור התורה הגורף על מסחר המערב ריבית, ואת טעמיו, נוצרה בעיה אמיתית ליהודי שומר המצוות, הכיצד לשלב בין איסור זה לצרכי החיים המודרניים.

כאן נכנס היתר העסקה לתמונה.

תפקיד "היתר העסקה" הוא להתאים את דרכי החיים והתפתחותם הטבעית לדרישת ההלכה, ש"תורת חיים" היא זו: באמצעות פעולות קנייניות בעלות תוקף על פי דיני התורה ניתן למעשה ליצור מבנה עסקה שלא יכלול ריבית באופן ישיר, ובכך יעקוף את איסורה הישיר של התורה, ללא פגיעה בו, ובהשארתו למקרים בהם ההלוואה נעשית לצורך נזקק, או צורך אחר שאינו עסקי גרידא. (פעילות עוקפת איסור היא חלק מהדרכת התורה במקרים מסוימים וכבר נעשה הדבר במשך אלפי שנים בתחומים שונים כגון בפרוזבול, במעשר שני, במכירת חמץ ועוד). אין מדובר בתחבולה שבקריצה עין, כי אם מחלק מהעיקרון שביסוד התורה שבעל פה, והוא שעליה להיות מתאימה לחיים, ולו ניתן, צריך למצוא את הדרך כל עוד נעשה הדבר שלא בבקשת הפקר.

הרמב"ם מפרט את תקנת החכמים בנוגע להיתר עסקה, בהלכות שלוחין ושותפין פרק ו' הלכה ב': "תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן, יהיה חצי הממון בתורת הלוואה, והרי המתעסק חייב באחריותו, אף על פי שאבד באונס. והחצי האחר בתורת פיקדון, והרי הוא באחריות בעל המעות. ואם נגנב או אבד החצי של פיקדון, אין המתעסק חייב לשלם, ולפיכך יהיה שכר זו החצי, אם הרוויח, של בעל המעות".

דברים אלו מפורשים בבבא מציעא ק"ד, ב':"אמרי נהרדעי: האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון [=חכמי נהרדעא אומרים: העסקה מחציתה הלוואה ומחציתה פיקדון]. העסקה המדוברת היא מעין עסקה כוללת, כאשר בעל הממון נותן כסף לאדם אחר על מנת להשקיעו בעסק כלשהו, ושניהם מתחלקים ברווח ובהפסד. חכמים תיקנו שאם ניתן הכסף למטרת "עיסקא", אך לא נתפרשו תנאיו, תהיה ברירת המחדל שמחצית הכסף מהווה הלוואה ומחציתו השניה מהווה פיקדון. בנסיבות עסקה מסחרית שמיועדת לעסק ולא לצריכה אישית, מותר לבעל הממון המקבל היתר עסקה, לדרוש תמורה עבור השקעתו ההונית, בתנאי שיהיה בגדר שותף עם הלווה/מתעסק, גם ברווחים וגם בהפסדים.

לעומת זאת, לפי שורת הדין, אין נוגע היתר העסקה לצריכה אישית ועדיין יש לבחון הכיצד משתמשים בימינו בהיתר העסקה אף בשימוש בכרטיסי אשראי המונפקים על ידי מוסדות בנקאים, או לקניית קורת גג אישית שאינה לשם מסחר.

היתר העיסקה, מתיר לדוגמא לראובן, שבמקום שילווה משמעון את הכסף הדרוש לו להקמת עסק חדש, ויחזיר לו ריבית קבועה מראש במקרה של הצלחת העסק או הפסדים של העסק, יש עכשיו לשמעון השקעה, המותרת מבחינה הלכתית, בידו של ראובן, והעסק שייך לשניהם. שמעון יקבל בסופו של דבר, כרווח מהצלחת העסק, סכום השווה לכסף שהיה דרוש למשה מלכתחילה, בתוספת סכום מסוים שבמקרה הקודם היה אפשר לקרוא לו ריבית, וכאן הוא נקרא רווח.

ברם, עדיין קיים חשש במקרה כזה אצל המשקיע (בעל המעות): הלא היתר העסקה מכסה רק את המחצית שמהווה שותפות ולא את המחצית שהיא כהלוואה העלולה לרדת לטמיון. עוד, כיצד יחושבו רווחיו או הפסדיו של המתעסק באופן שיספק ויוכח ללא ספק לבעל המעות?

עם התפתחותם של מערכות המימון המודרניות נוצר צורך לעדכון נוסף של היתר העסקה באופן שיענה על כלל הנושאים. הואיל ועיקר האיסור על המלווה והלווה הוא לנצל את ההלוואה לצורכי רווחים, אך עסקים כאמור מותרים, נתנו פוסקי הדורות כללים מה נחשב עסק ומה נחשב הלוואה.

היתר העסקה של המהר"מ - הרב מנחם מנדל אביגדורש מלודמיר, פורסם ב-1681 בספר "נחלת שבעה" במאה השבע עשרה בגרמניה, איפשר למלווה להרוויח מתקופת ההלוואה ולתגמל אותו על הסיכון שהוא לוקח בכך.

כאמור, המחצית שניתנה למתעסק בתורת הלוואה, עלולה שלא לשאת רווחים, ובמקרה זה לא מגיעה למשקיע שום תמורה. בנוסף גם כאמור, מסתכן המלווה- בעל המעות באשר לחלק הקרן שבהלוואה שנתן. פעמים רבות יכולה להתגלע מחלוקת בין המשקיע למתעסק באשר לדרך בה חושבו הרווחים, או הוצאו ההוצאות. על-פי ההלכה, כל עוד אין הוכחה שהיו רווחים, אי-אפשר לחייב את השותף השני לשלם, אולם הוא צריך להישבע, כמו שכתוב בתורה (שמות כ"ב, ז') " ...אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ". אם השותף השני לא רוצה להישבע, הוא יכול להתפשר מראש עם השותף הראשון ולשלם לו חלק מהסכום שהוא תובע ממנו, כדי שיוותר על השבועה. ההסכמה מראש לוותר על השבועה בתמורה לפיצוי מוסכם, וללא צורך להוכיח רווח או הפסד, היא העומדת בבסיס "היתר העיסקה.

בשו"ת אגרות משה, יורה דעה ג', סעיף ל"ט, מנסח הרב משה פיינשטיין זצ"ל "נוסח שטר עיסקא" לאחר ממכותביו, וכך כותב: "חתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים כשרים ונאמנים איך שמהסך שלקחתי מפלוני מאה אלף דאלאר בחדש אפריל 1976 על זמן 69 חדשים ונשאר אחר ששילמתי מהן כבר סך של 36.078 דאלאר עוד חוב סך 63,922 דאלאר לשלם עד גמר זמן הנזכר 48 חדשים, התחייבתי לעשות בהן עיסקא לשותפות מחצה על מחצה בין לריוח בין להפסד, אבל תהא עיסקא שלפי האומדנא ראוי להיות ריוח מזה סך 36,952 דאלאר אחרי סדר התשלומין שהתנינו בשטר האנגלית שנמצא שאחר זמן מה אשלם לפלוני חצי הריוח שלו יחד עם הקרן סך הנשאר לפי שטר האנגלית שהם 62,398 דאלאר, ואם יהיה ח"ו בהפסד שג"כ הוא למחצה, או שלא יהיה ריוח סך הנזכר, לא אהיה נאמן על זה אלא בשבועה חמורה בנקיטת ספר תורה דוקא בבית הכנסת ארטאדאקסי בשעת הקריאה, ובאם לא אשבע הוא כהודאה ממני שהיה ריוח סך הנזכר ואצטרך לשלם כפי סדר התשלומין שבשטר האנגלית. וגם ניתן לי דבר מועט כמו דולאר אחד על טרחתי והשטר שנכתב באנגלית שהוא באופן ריבית הוא נשאר לעניין קיום התחיבות התשלומין שבערכאות יש לו יותר תוקף ועל זה חתמתי ביום..... (זה הנוסח דשטר עיסקא שהכל מפורש ויותר נכון לדעתי)".

נוסחו של הרב פיינשטיין מאפשר למתעסק את האפשרות לשלם את הסכום המופיע בשטר המדינה באנגלית הכולל פיצוי מוסכם כתחליף לריבית, בתמורה להימנעות משבועה.

כך גם "היתר העסקה", בו משתמשים הבנקים בימינו מנוסח באופן הקובע שכל ההלוואות שהבנק נותן או מקבל - ניתנות למעשה לצורך עסקאות שאמורות להניב רווחים, והמלווה מסכים מראש לקבל אחוז מסוים מסכום ההלוואה (שנקרא "ריבית"), כדי לוותר ללווה על הצורך להוכיח את רווחיו או הפסדיו.

-----------------------------------------------

באנציקלופדיה היהודית (בערך העוסק באסור ריבית)

(http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=74), מובא סיכום ממצה על התפתחותו של היתר העסקה במהלך הדורות (כל החלק מטה ועד סוף המאמר מצוטט משם):

"אחת מאבני הדרך החשובות בהתפתחות היתר העסקא באה בדברי בעל "תרומת הדשן", ר' ישראל איסרליין (מאה הט"ו)- שאלה: ראובן בקש למסור מעותיו לשמעון שילווה אותם בריבית, ורצה לקצוץ עמו בסך מבורר, ושיהיה לו גם כן כמעט בטחון גמור בקרן שלא יהא נפסד לו כלל. איך יעשה בהיתר?

תשובה: "יראה למצוא תקנה וצדדים לעשות בהיתר... ראובן הנותן יקבל עליו כל האחריות. אך אם שמעון המקבל [=המתעסק במעות] פושע בממון כל כך, שדומה הוא כמזיק בידים, יתחייב שמעון באחריותו. וגם יקבל עליו שלא יהא נאמן אפילו בשבועה דאורייתא, ואפילו על פי עדים, אפילו הן מאה, שלא פשע בהן פשיעה גדולה, שהוא כמזיק בידים, רק אם יעידו לו הרב והש"ץ [=שליח הציבור]- המה יהיו נאמנים להעיד בראיה וידיעה גמורה, ובדרך זה יהיה בטוח בקרן שלו כשירצה לעולם... וקרוב דקרוב הוא לודאי שלא ידעו כל האחריות... ואף על גב דבוודאי אין דעת שניהם שיתקיימו התנאים, ואין מתנין אותו אלא כדי ליקח הריבית בהיתר... אמנם אין ראיה מכאן שיש לחפש צדדים ודקדוקים, רק להתיר הריבית רבנן... אפילו אם היה המקבל מקבל עליו בהדיא [=במפורש] בלי שום תנאי האחריות, מכל מקום לא הוי אלא איסור דרבנן, הואיל ואינו קוצץ עמו כלום... אבל בנדון דנן, דקוצץ עמו להדיא [=במפורש], ואם לא היה התנאים ביניהם, הוי ריבית דאורייתא, מאן לימא לן דשרי [=מי יאמר לנו שמותר] לחפש צדדים ותנאים כדי להתיר מה שאסרה תורה בכמה אזהרות".

בעל "תרומת הדשן" נשאל: כיצד יכול בעל הממון לתת את כספו בעסקה, מחצה הלוואה ומחצה פיקדון, אך להימנע מהסיכון שמחצית הפיקדון תרד לטמיון שלא באשמת המתעסק. והוא מחדש בתשובתו שהצדדים רשאים לקבוע מראש את הראיות שה"מתעסק" צריך להביא כדי להוכיח שההפסד נגרם שלא באשמתו, אף שידעו הצדדים מראש שכמעט ולא ניתן להביאן.

חידושו הוא, שאין בקביעה זו כדי לפגוע בהגדרת הכסף כ"פיקדון", וממילא בעל הממון מרוויח בהיתר בלא להסתכן בהפסד. אמנם הוא מגביל את ההיתר לרווח שאינו קצוב מראש, שאז איסור הריבית הוא רק "מדרבנן", מדברי חכמים, ולא מן התורה.

ברבות הימים הורחב היתר בעל "תרומת הדשן", ונוצל להיתר ריבית במצב שבו בעל הממון מבטיח לעצמו רווחים קצובים מראש.

אבן דרך חשובה בהתפתחות זו אנו מוצאים בדברי ר' אברהם הלוי, בעל "גינת ורדים" (מצרים, המאה הי"ז), המציע נוסח מיוחד של "היתר עסקה":

בפנינו עדים חתומים מטה, הודה ראובן שקיבל משמעון סך מאה דינרין בתורת עסקא לזמן י"ב חודש... עוד התנו ביניהם שאם יעלה מחצית הריווח לחלקו של שמעון עד עשרה דינרין... הנה מה טוב... ואם יפחות מחצית הריווח הנוגע לחלקו של שמעון, ולא יגיע לעשרה דינרין, מעתה ומעכשיו קיבל עליו ראובן שבועה חמורה על דעתו ועל רצונו של שמעון. וכל זה שכתבנו, כשאנו יודעים בבירור שזה הלווה מתעסק בהן בודאי, שלוקח מעות הללו ועושה בהן סחורה... אמנם אם זה המתעסק הוא אדם עני... [=והוא] הולך ופורע בהם חובותיו או אוכל ושותה בהם, אז בוודאי איסור גדול יש בדבר...

ב"היתר עסקה" זה, קובעים הצדדים ברֵרת מחדל ביחס לשיעור הצפוי של הרווחים שיצמחו ממחצית ה"פיקדון": אם יטען ה"מתעסק" ששיעור הרווחים פחות מן הצפוי, יצטרך להוכיח את הדבר בשבועה חמורה, אף שידוע מראש שלא ירצה להישבע עקב החומרה המיוחדת של איסור שבועה.

בעל "גינת ורדים" מגביל את תוקף ההיתר רק למקרה שידוע שמקבל העסקה מתעסק בכסף ומשקיעו, ולא במי שלווה לצורך מזונותיו. אך גם לזה מצא היתר בעל "שואל ומשיב", ר' יוסף שאול נתנזון [מגדולי המשיבים בגליציה במאה הי"ט]:

נשאלתי ממלמד אחד שאין לו שום מסחר, רק מה שמקבל שכירות המלמדות, ועתה צריך להשיא בנו, ואין לו [כסף] להשיאו, וצריך ללוות מעות על רווחים. ושאל אם מותר לו להלוות על צד היתר עסקא, כיון דעיקר עסקא הוא פלגא [=חצי] מלוה ופלגא [=וחצי] פיקדון, והריווח הוא לאמצע... והרי הוא אין לו שום מסחר... ואם כן, אין לו שום היתר...

[תשובה:] המלמד, שפרנסתו מהמלמדות, ואם לא יהיה לו מה לאכול, לא יוכל לעבוד עבודת המלמדות, ולא ירוויח פרנסתו, ואם כן שפיר [=יפה] נקרא היתר עסקא, דכל מה שאדם עושה להרוויח פרנסתו, מקרי ריווח, ואם כן אותו מעות היו לו עזר שיוכל להרוויח פרנסתו, ושפיר נקרא עסקא".

-------------------------------------------------------------

מספר מבואות נוספים לעיון בנושא ריבית

(א) איזהו נשך ואיזהו תרבית- מה שקורא נשך הוא ריבית דאורייתא, ומה שקראו תרבית הוא ריבית דרבנן. (רמב"ם פרוש המשניות בבא מציעא ה, א)

(ב) ....ומה שאמר מלוה לישראל מעותיו של כותי... כגון שהכותי נתן לישראל מעות בריבית וכשירצה להחזירם לכותי אין ראוי שיתנם הוא לישראל אחר ויאמר לו תעלה לכותי כדרך שאני מעלה לו, אלא צריך שיתן אותו ממון לכותי וישוב הכותי וילוום לישראל האחר וזהו מותר והוא מדעת הכותי: (רמב"ם בבא מציעא ה, ו)

(ג) "אף על פי שרבית של גוי מותרת כמו שביארנו במקומו מ"מ מי שנשקע בהתיר לעצמו רבית של ישראל כשיתעורר לשוב בתשובה שלמה צריך להרחיקו בקצה האחרון ולימנע מכל ריבית אפילו מן המותר לו דרך רפואת הנפש והוא שאמרו מי יגור באהלך וכו' ונאמר בו כספו לא נתן בנשך ודרשו בו אפילו רבית דגוי וכבר ביארנו בחבור התשובה שזה המזמור כלו בנוי על בעל התשובה ובעניני ההנהגות שהוא ראוי לאחוז בהן הכל כמו שבארנו שם: כל המצות פונות אל תכלית אחת והוא התכלית שראוי לכל משכיל להדריך עליו כל פעולותיו והוא הכונה לעבודת השם והוא שאמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שדרשו בכאן על כלל המצות בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה: (המאירי על מכות כ"ד)

(ד) סיכום רחב יריעה ופרטים על דיני ריבית מתוך "ספר המצוות הגדול" מצווה קצ"ג. ניתן כך נראה, להסיק מכאן על סמך דוגמאות פרטיות רבות.

שלא להשית יד בין (לוה למלוה) [מלוה ללוה] בריבית לא להיות לא ערב ולא [להיות] עד ולא לכתוב שטר ביניהם שנאמר (שמות כב, כד) לא תשימון עליו נשך. במצות אלו בארנו דיני ריבית:

קצא- קצג. רמב"ם ל"ת רלה-ז, סמ"ק רס, יראים קיח (ערב), חנוך סח, שמג, תקעב:

"בענין הרבית יש שלשה לאוין: א. האחד שלא להלות ברבית לישראל שנאמר 'את כספך לא תתן לו בנשך. ב. השני שלא ללוות מישראל ברבית שנא' לא תשיך לאחיך אזהרה ללווה שלא ינשך למלוה. ג. השלישי שלא להשית יד בין מלוה ללווה בריבית לא להיות ערב ולא עד ולא לכתוב ביניהם שטר שנאמר לא תשימון עליונשך.

שנינו בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע, ב) מקבלין צאן ברזל מן הגוים ולוין מהם ומלוין אותן בריבית וכן בגר תושב שאף על פי שכתוב כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית אין גר תושב בכלל הלאו כדמפרש רב נחמן בר יצחק (שם עא, א) דלא כתיב מאתם אלא מאתו משמע מישראל לבדו:

שני לשונות יש הראשון (שם ע, ב) אוסר רב הונא מדבריהם ריבית הגוי אלא בכדי חייו ובשני מתירו (שם עא, א) ופוסק רבינו תם (שם ע, ב תד"ה תשיך) כלשון שני שמיקל בשל סופרים ואמר רבא (שם ס, ב) אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ולמה חלקו הכתוב לעבור עליו בשני לאוין ואע"ג דכסף ואוכל כתובים במקרא לאו דווקא היא דהוא הדין לכל דבר דתניא (שם סא, א) מניין לרבות כל דבר ת"ל נשך כל דבר אשר ישך ואפי' נשך דבור אסור כגון (שם עה, ב) הקדמת שלום למי שאינו רגיל או כגון שאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני:

כשתדקדק בדברים תמצא שהמלוה בריבית עובר בששה לאוין לא תהיה לו כנושה את כספך לא תתן לו בנשך בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אל תקח מאתו נשך ותרבית לא תשימון עליו נשך ולפני עור לא תתן מכשול

והלוה עובר בשלשה לאוין ועשה אחד והם לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול ועשה דלנכרי תשיך הא לאחיך לא תשיך ולאו הבא מכלל עשה עשה ובספרי (תצא פיסקא נג) דורש לנכרי תשיך זו מצות עשה אבל בתלמוד שלנו סותר דבר זה בפרק איזהו נשך ואומר לא סגי דלאו הכי ומפרש שלא בא אלא לומר הא לאחיך לא תשיך כאשר בארנו והערב והעדים עוברין משום לא תשימון עליו נשך ומשום לפני עור לא תתן מכשול (ע"פ יראים קיח (ערב) בשינוי):

אף על פי שהלוה והמלוה עוברין על כל אילו הלאוין אין לוקין מפני שניתן להשבון שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינין כרבי אלעזר (סא, ב) שפוסק שם (סב, א) הלכה כמותו ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים שנאמר אל תקח מאתו נשך ותרבית לאב דווקא הזהיר ולא לבנים אמנם על לא תשימון פירוש ר"י (עי' סב, א תד"ה לא) שלוקה כשגובה שהרי נגמרה השימה וכן מוכיח שם (סב, א), הניח להם אביהם פרה או טלית של רבית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ומקשה שם (סב, א) והני מי מחייב בכבוד אביהם קרי כאן (שמות כב, כז) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומתרץ שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת:

כבר בארנו בספר מצות עשה (צד) מה ששנינו בפרק הגוזל קמא (ב"ק צד, ב) הגזלנין ומלוה בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן וחולק רבינו יעקב (שם תד"ה בימי) על זה:

שטר שכתוב בו ריבית בין קצוצה בין של דבריהם גובה את הקרן ולא את הריבית כרבנן דרבי מאיר (ב"מ עב, א) שאין הלכה כרבי מאיר בקנסותיו כמו שפסקו הגאונים (תד"ה קונסין ובה"ג ד"ו הל' רבית צה ע"ב) קידם וגבה הכל מוציאין ממנו הרבית קצוצה אבל אבק רבית שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה למלוה ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה:

כל הכותב שטר רבית ככותב ומעיד עליו עדים שכפר באלקי ישראל וכן הלוה והמלוה בריבית בינם ובין עצמן הרי הם ככופרים באלקי ישראל וכופרים ביציאת מצרים שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך וגומ' אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו בריבית אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להם הרי הוא אסור שמא ירגילם בדבר זה, אבל תלמידי חכמים שהלוו זה לזה ונותנים לו יתר על מה שהלוה ממנו הרי זה מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה בלב שלם שהרי הם יודעים חומר איסור הריבית וחרדין יותר מכל אדם ואף על פי כן אינוהגון לתלמידי חכמים להיות רגילין בדבר זה שלא ירגילו המון העם בזה ואף לתלמידי חכמים אמר רבינו יעקב (ב"מ עה, א תד"ה מתנה) שאינו מתיר אלא בדבר מועט שידוע שבלא זה היה נותן לו אבל לא בדבר מרובה:

אמר רב נחמן (ב"מ סג, ב) המלוה את חבירו ומצא הלוה יתר או שהחזיר לו חובו ומצא יתר אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא שנתן לו או גזילה היתה לו והבליע לו בחשבון בכמה הדעת טועה באחד ובשתים או בחמש או בעשר (ע"פ רמב"ם הלוה ולוה פ"ד הל' י) לאותן (ב"מ סד, א תד"ה בעישורייתא) שדרכן למנות בחמישיות או בעשיריות:

בפרק הגוזל קמא (ב"ק צז, ב) המלוה את חבירו על המטבע פי' רבינו שלמה בסוף ימיו בתשובה אחת (תשובות רש"י סימן רכג והובא בהגמ"י אות כ) כגון שהלווהו מעות על מנת שישלם לו מעות ולא שאר סחורה והוא הדין למוכר לחבירו לזמן על המטבע על מנת שישלם לו מטבע וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת מפני איסור ריבית אפילו הוסיפו עליו כל שהו ואם לא הוזלו מחמת התוספת אין כאן רבית ואינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותו שעה במה דברים אמורים כשהוסיפו עליהן עד חמשיתו כגון שהיה משקלו ארבע ועשאוהו ה' שעד השיעור הזה אין קפידא ודעת הלוה לכך אם ישתנה המטבע אבל אם הוסיפו לו עליו יתר.

על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אף על פי שלא הוזלו הפירות והוא הדין למלוה על המטבע ופיחתו ממנו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הל' יא בשינוי) וכן פי' ר"ח (ב"ק צח, א תד"ה עד) ורב אלפס (שם בסוגיא):

אמר שמואל (שם צז, ב) המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני וכל שכן אם סוחרי אותה מדינה מצויין לכאן שדי במטבע שהלוהו ואם אין לו דרך לשם הוא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה וכן בכתובה (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הל' יב והגמ"י אות ל) אף על פי (תד"ה המלוה) ששנינו שם במשנה (צו, ב) גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך ואינו משלם לו מטבע חדש זהו מפני שבתורת גזלנות היה אצלו וכיון שמחזיר אותו מטבע עצמו שגזל פטור אבל מלוה להוצאה ניתנה ומחזיר לו מעות אחרים הילכך אפי' מחזיר לו אותן מעות עצמן אין זה פרעון עד שישלם ממטבע חדש ובלבד שלא יהא שם צד ריבית כאותו עניין שביארנו למעלה כך פיר' רבי' שלמה בתשובה אחת (תשובות רש"י סימן רכב):

הורה רבינו משה (מלוה ולוה פ"ד הל' יג) שהלוה שמחל למלוה הריבית שלקח ממנו או שעתיד לקחת ממנו וקנו מידו שמחל שהמחילה מועלת כדא' (ב"ק צד, ד) הגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן ואין נראה לי זאת הראיה שלשם הפקיעו ב"ד ממון הלוה מפני תקנת השבים וגם הוא כתב שהגאונים חולקין עליו בזה:

אמר רב ששת (ב"מ ע, א) נכסי יתומים מותר להלוותם לאדם נאמן שיש לו נכסים טובים קרוב לשכר ורחוק להפסד כיצד אומר לו תהיה נושא ונותן בהן ואם יהיה שם ריוח תן להם מן הריוח חלק ואם יש שם הפסד אתה תפסיד לבדך שזה כאבק ריבית וכל אבק ריבית אינה אסורה אלא מדבריהם ובנכסייתומין לא גזרו (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ד הל' יד):

שנינו שם (ב"מ עא, ב) ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לגוי הרי זה רבית קצוצה ואם העמידו אצל הגוי מותר מפרש לה רב פפא (שם) בנושא ונותן ביד שנטל הגוי מעותיו וחזר ונתנם לישראל אחר מותר אף על פי שנראה קצת שלדעת הישראל עושה כן (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' ב):

וגוי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל הרי זה מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור פירוש רבינו שלמה ור"ח (תד"ה כגון) וגאוני המערב שאף על פי שנתן הגוי המעות בידו הואיל ומדעת הישראל נתן הרי זו ריבית קצוצה ומכאן פסק ר"ח שיש שליחות לגוי מדבריהם לעניין חומרא אבל רבינו יעקב פסק שאין שליחות לגוי אף לחומרא ורב פפא שהעמידה בנושא ונותן ביד עונה גם על הסיפא שאינו אסור אלא בנושא הישראל ונתן ביד הישראל אחר אמנם הרב ר' אלעזר ממיץ (יראים קיח (ערב) מד ע"ב) הביא ראייה מן התוספתא (ב"מ פ"ה ה"ח) שיש שליחות לגוי לחומרא דתניא ישראל שאמר לגוי הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית אסור וגוי שאמר לישראל הא לך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין אבל נראה בעיניו שהיא כתובה בשיבוש שהיאך יהא מותר בסיפאגוי שאמר לישראל וכו' אם כן מצינו שליחות לגוי לקולא וכן ראוי להיות שם ישראל שאומר לגוי הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין וגוי שאמר לישראל הלוה מעותי אסור מכל מקום למדנו שיש שליחות לגוי לחומרא וכן משמע גם מתוך דברי רב יהודאי גאון בהלכות גדולות (ד"ו הל' רבית צה ע"ב) ונראה לי כי גירסא ראשונה עיקר ומה שמותר זהו כשהדבר ידוע שהמעות באחריות הגוי וראיה עוד מדתניא בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ז) ובתוספתא (ב"מ פ"ח ה"ח) מעות ישראל המופקדות ביד גוי מותר להלוותן בריבית כו' זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות גוי מותר ישראל שנעשה אפוטרופא לגוי או סנטירו מותר ללות ממנו בריבית וגוי שנעשה אפוטרופא לישראל או סנטירו אסור ללות ממנו בריבית הרי משמע כגירסא ראשונה שבתוספתא של מעלה:

אמר רבא (ב"מ סא, ב) יציאת מצרים דכתיב גבי ריבית למה אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותם לישראל בריבית פי' (תד"ה שתולה) כגון שאומר לו ראובן לשמעון קח משכוני ולוה לי מעות מגוי פלוני הרגיל אצלך והלך שמעון ולקחם משלו ומטעה את ראובן לומר מן הגוי לקחתי' יש פירושים אחרים וזה עיקר:

מסקינן שם (ב"מ עא, ב) כי גוי שהלוה לישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם שתובע את הערב תחילה נמצא הערב תובע את הישראל בריבית שישראל ערב חייב בה לגוי לפיכך אם קבל עליו הגוי שלא יתבע הערב תחלה הרי זה מותר:

אם כסף תלוה את עמי וגוי עמי קודם שמצוה להקדים הלואת ישראל בחנם מהלואת הגוי בריבית (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' ה, ז):

שנינו שם (ב"מ סח, א) אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל וכל דיני העסק בארנו בספר מצות עשה (פב) במצות וכי תמכרו ממכר לעמיתך:

בדיני השותפות פסקינן שם (ב"מ סח) שהמשתתף עם חבירו במעות או בקרקע או הנותן לו עסק לא יצרף השכר עם הקרן שמא לא יהיה שם שכר ונמצאו באין לידי ריבית (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' י):

שנינו שם (ב"מ עה"ב) ר"ג אומר יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת כיצד נתן עיניו ללות והיה משלח לו דורון בשביל שילוונו הרי זה ריבית מוקדמת לוה ממנו והחזיר לו מעותיו ואחר כך שלח לו דורון מפני מעותיו שהיו בטילות אצלו הרי זה ריבית מאוחרת ואין ריבית מוקדמת ומאוחרתאסורה אלא במפרש מפני ההלואה אבל בסתם מותר ודווקא מתנה מועטת שאין כאן פירסום שמפני ההלואה נותן לו אבל מתנה מרובה אפילו בסתמא אסור:

יש דברים שהן כמו ריבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלוותו בפחות ואינו חושש משום ריבית כדאיתא בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"א) ובתוספתא (ב"מ פ"ד ה"ב) ובתלמודינו בפרק איזהו נשך (ב"מ סט, ב) אומר שמותר לתת לחבירו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה וכן אומר אדם לחבירו הילך דינר זה ואומר לפלוני שילויני שלא נתן לו אלא שכר אמירה:

תני רבי חייא אומר (ב"מ סב, ב) יש דברים שהן מותרין ואסור לעשותן מפני הערמת ריבית כיצד אמר לו הלויני מנה אמר לו מנה אין לי חטין במנה יש לי ונתן לו חטין במנה וחזר ולקח ממנו בתשעים הרי זה מותר אבל אסרוהו מפני הערמת ריבית שהרי נתן לו תשעים ולקח ממנו מנה ואם עברועשה כן הרי זה מוציא ממנו מנה בדין שאפילו אבק ריבית אין כאן (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ה הל' יד, טו) רב חמא (ב"מ סט, ב) היה רגיל להשכיר מעותיו פירוש רבינו יצחק (תד"ה אוגר) שהיה מקבל

עליו אחריות אונסין ולכך היה עולה על דעתו שיהיה מותר וכלו מעותיו למדנו שאסור להשכיר הדינרין שאין זה דומה למשכיר הכלי שהכלי חוזר בעצמו וזה מוציא דינרין אילו ומביא דינרין אחרים נמצא זה אבק ריבית (ע"פ רמב"ם שם הל' טז) והא דתניא (תד"ה מרא) בתוספתא (ב"מ פ"ד ה"א)מותר אדם להשכיר מעותיו לשלחני להתנאות בהן לשם המעות חוזרין בעצמן ולכך מותר ועוד מפרש שם טעם אחר כלי ניכר פחת שלו והשכר נראה מפני שמקבל עליו הפחת הילכך אפי' היה נותן לו המרא לכלותה במלאכתו ולשלם אחרת מותר אבל מעות אינו ניכר פחת שלהן משבאו לידו ואין נראה השכר שלהן אלא שכר מלוה:

מצאתי בשם רבינו יעקב שהמקבל מעות לחצי ריוח וכופר ואומר כי מלוה בריבית היא אף על גב דאיבעי פטר נפשיה בפרעתי או באומר לא לויתי ואיכא מגו אע"פ כן אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע:

כל הלואה בתוספת בין נשך כסף בין נשך אוכל הרי זה ריבית של תורה ויוצאה בדיינין וכן המלוה את חבירו והתנה עמו שידור בחצרו חנם עד שיחזיר לו הלואתו או ששכר ממנו בפחות וקצב לו הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצוין בעת ההלואה כגון שמשכן חצירו על מנת שידור בו בחנם הרי זו ריבית של תורה ויוצאה בדיינין וכיוצא במשכנתא זו קורא התלמוד (ב"מ סז, ב) משכנתא בלא נכייתא, אבל המלוה את חבירו ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל פירותיה כל ימי המשכונתא אף על פי שאין מנכה לו כלום הרי זה אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין שאין הממשכן שדהו דומה לממשכן חצרו שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה ואיפשר שירויח ויהיה שם פירות ואיפשר שיפסיד בזריעתו ובעבודתה ולפיכך הוא אבק ריבית וזהו מה שאמר שם (ב"מ סב, א) רבינא לרב אשי הרי משכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה (ע"פ רמב"ם שם הל' א, ז בשינוי):

ועוד אמר רב אשי (ב"מ סז, א) המלוה את חבירו ומשכן לו את השדה עד זמן קצוב או עד שיביא לו מעות ויסתלק והיה המלוה אוכל כל פירותיו אפילו אכל כשיעור חובו אין מסלקין אותו בולא כלום שאם תסלקנו בלא מעות הרי זה כמו שהוציא ממנו בדיינין לפיכך (תד"ה אמר) אין הלכה כאותורבינא (שם) דחשיב ואפיק פירי במשכנתא דשדה ואין זה אותו רבינא שהיה תלמיד חבר לרב אשי שאותו אמרנו למעלה שהוא סובר במשכנתא דשדה שהוא אבק ריבית אלא רבינא אחר שהיה קדמון הוא רבינא דפרק אילו טריפות (חולין מח, א) בענין טריפות הריאה שבא רב יוסף להשיב על דבריו (ע"פרמב"ם שם פ"ז הל' א והגמ"י אות א):

עוד יש משכנתא אחרת הקרויה משכנתא בנכייתא (ב"מ סב, א) כגון שהלוהו ק' דינרין ומשכן לו בהן חצירו או שדהו ואמר לו המלוה הריני מנכה לך מעה כסף כל שנה בשכר קרקע זו כדי שיהו כל פירותיה שלי בחצר וכיוצא בו אסור אבל בשדה וכיוצא בו מותר כי הא דרבינא (ב"מ סז, ב) אכיל בנכייתא ואף על פי דאמר רב האי צורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול רבינא לא היה רוצה להחזיק עצמו כצורבא מרבנן כך הורו גאוני המערב וכל רבותנו שבצרפת רבינו שלמה ובית דינו אבל ר"ת (ב"מ סד, ב תד"ה ולא) אומר שאין חילוק בין בית לחצר ושדה דבית נמי פעמים שנופל או נשרף ובדבריו יש תמיהות ומפרש עוד דווקא המלוה את חבירו בלא משכון החצר שלו לא ידור בו חנם או בפחות אבל מלוהו על חצרו שהלוה אינו יכול להשכיר חצרו ומותר להשכיר בפחות שהרי כל מה שנותן לו המלוה ריווח הוא לו ומפרש שזו היא נכייתא דרבינא הוה אכיל אמנם בשדה ובכרם לא יתכן טעם זה שהרי בעל כרחו של מלוה יקח הלוה את הפירות וימכרם או יקחם המלוה כשוויי' (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ו הל' ז, והגמ"י אות ו):

שנינו (ב"מ סד, ב) המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אף על פי שאין החצר עשויה לשכור ואין דרך בעל החצר להשכיר ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה לו הרי זה אבק ריבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצירו כדאמ' שם רב נחמן ללשון הראשון ואף על פי שבלשון שיני אומר שאינו אסור אלא באומר לו הלויני ודור בחצירי שמתחלה לשם כך הלווהו מ"מ כלשון ראשון הלכה שהרי רבא סובר שם (סה, א) כאותו לשון ודווקא (ב"מ סד, ב תד"ה אבל) דירת חצר שהיא בפרהסיא יותר מדאי אבל סוסו וכליו אי לא קיימו לאגרא ומתחילה היה רגיל להשאילו אינו דומה שיהא אסור, וכן הורו הגאונים שהמלוה חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך את חובך הרי זה אבק ריבית לפי שלא קצץ לו בשעת הלואה שנאמר לא תתן לו בנשך, משכנתא דסורא (ב"מ סז, ב) מותר' אפילו לצורבא מרבנן כיצד כגון שהלוהו ק' דינרים ומשכן לו בית או שדה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם הרי זה מותר לאכול פירותיה כל עשר שנים ואפילו היו שוין אלף דינר בכל שנה שאין זה הלואה אלא כמי שלקח פירותיה בפחות וכן אם התנה בעל השדה עמו כל זמן שיביא לו מעות יחשב לו לכל שנה ויסלקנו ממנה הרי זה מותר (ע"פ רמב"ם שם הל' ב, ג, ח, והגמ"י אות ג):

הממשכן סתם אינו יכול להוציאו עד שנים עשר חדש, וכל מקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו בעל חוב של מלוה גובה ממנה מן היתומים שנחשבת כקרקע והבכור נוטל פי שנים ואין שביעית משמטתה ומקום שמנהגם לסלק המלוה בכל עת שיביא לו מעותיו אין ב"ח של מלוה גובה ממנה מן היתומיםואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה אמנם במשכון של מטלטלין שהן לגמרי ברשותו אמרינן בפרק הזהב (ב"מ מח, ב) ובסוף שבועת הדיינין (שבועות מד, ב) דאינו משמט (ע"פ רמב"ם שם פ"ז הל' ב, ד, והגמ"י אות ב):

המוכר בית או שדה ואמר המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזור לי הקרקע לא קנה ואומר שם (ב"מ סז, א) שכל הפירות שאכל ריבית קצוצה היא ויצאה בדיינין (ע"פ רמב"ם שם פ"ו הל' ה והל' מכירה פי"א הל' יא)

שנינו שם (ב"מ סה, א) מרבין על השכר ולא על המכר כיצד השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעין לשנה ואם של חדש בחדש סלע בחדש מותר (ע"פ רמב"ם מלוה ולוה פ"ז הל' ח):

מכר לו שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור והטעם מפרש בגמרא (שם) דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף אבל במכר שזמן פירעון מיד אגר נטר לי הוא ואסור ואמר רב נחמן (ב"מ סג, ב) כללא דריביתא כל אגר נטר לי אסור אמנם דבר ששמו שכך שוה לגורן ותחילת המכר לגורן יכול לומר לו תן לי בפחות מיד ואינו חושש משום ריבית כדתניא בתוספתא (ב"מ פ"ו ה"ד):

אסור להרבות בשכר אדם כיצד לא יאמר אדם לחבירו עשה עמי מלאכה שהיא שוה דינר היום ואני

אעשה עמך בשבוע האחרת מלאכה שהיא שוה שתים לפיכך אומר שם (ב"מ עה, א) שלא יאמר אדם לחבירו נכש עמי היום ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך ולא יאמר חרוש עמי היום בגריד ואני אחרוש עמךברביעה שהרי טורח החרישה בימות הגשמים יותר:

אמ' רב חמא (ב"מ סה, א) טרשא דידי ודאי שרי פירוש (רש"י ד"ה אמר) טרשא למכור סחורה בהמתנה יותר מדמיה והיה מוכר במקום הזול כשער שהיה נמכר במקום היוקר וממתין להם והם מעלין אותה למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכ' והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחים שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהן ומאחר שאינן מקבלים עליהן אחריות אינו מלוה אצלם עד שהפרגמטיא נמכרת והן מקבלין את המעות ואותן המעות נעשות מלוה ואין כאן ריבית ועוד אומר שם מאי טעמא ניחא להו דליקו ברשות רב חמא דכל היכא דאזלי שבקי להו מכסא ונקטין להו שוקא ומסקינן והלכתא כטרשא דרב חמא:

אמר רב נחמן (שם) טרשא דידי שרי פי' (רש"י ד"ה טרשא) למכור סחורה בהמתנה יותר מכדי דמיה ובלבד שלא יפרוש לו אם מעכשיו הרי היא לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני ולכך אינו דומה לההיא דאין מרבין על המכר (שם) דהתם במפרש ואפילו בסתם שמתיר רב נחמן אינו מתיר אלא בדבר שאין דמיו ידועין כגון חפץ הנמכר בחמש לכל ומכרו לשנה בשש שאין זה דומה לאגר נטר כי גם עתה יכול למצא בן אדם שצריך לו שיתן לו שש אבל שוה חמש בעשר היה מודה דאסור אפי' בסתם וגם בטרשא זו פסקו רב האי ורבינו יעקב (ב"מ סה, ב תד"ה והלכתא) הלכה מדקאמר ולית הלכתא כטרשא דרב פפא מפני שמדבר בקצץ אם מעכשיו הרי לך בכך ואינו אומר שאין הלכה כטרשא דרב נחמן:

פרדיסא רב (ב"מ עג, א) אסר ושמואל שרי והלכתא כרב באיסורי פירוש (רש"י ד"ה פרדיסא) אסור להקנות פרי הפרדס קודם שיגמר ויתבשל מפני שזהו קנה עתה בדינר שוה שני דנרין כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה ומודי רב בתורא דנפיש פסודייהו פירוש ר"ח (תד"ה בתורי) אם קנה עגל בזול ויהיה אצל הבעלים עד שיגדיל הרי זה מותר שהרי אם מת או כחש ברשות הלוקח הוא והמיתה מצויה תמיד:

אי'ל
תגובה לכתבה תגובה לכתבה תגובה לכתבה לחץ לתגובות לכל הכתבות לכל הכתבות הדפסת כתבה הדפסת כתבה שלח לחבר שלח לחבר הצטרף אלינו הצטרף אלינו
כתבות נוספות
פרשת בשלח: עולם חסד יבנה
הרמב"ם כותב ששלש עשרה מידות הרחמים הן תשובה לשאלתו של משה "הודיעני נא דרכיך ואדעך". מה משמעותו של הד...
אי'ל
'ויותר יעקב לבדו'-טעמים ביחודו של עם ישראל
מאבקו של יעקב כנגד שרו של עשו באותו לילה חשוך, מהווה סימן לדורות למאבקינו מול עמים ואימפריות. כמו יע...
אי'ל
עוד בערוץ
תגובות
1. וו'או
מיילי 27/5/2013
2. יחס רך מדי לאיסור?
שימ'ה 27/5/2013
3. נראה שהפרט הזה ישנו
אי'ל 27/5/2013
4. ההגבלה היא קודם כל של שחיתות לא קנין
שימ"ה 27/5/2013
5. השחיתות כלולה אך אינה העקרונית ביותר
אי'ל 27/5/2013
6. האם מצינו?
שימ'ה 27/5/2013
7. מצינו גם מצינו
אי'ל 27/5/2013
8. אם אין ״עני״ אין ״נשך״
שימ'ה 27/5/2013
9. התברר עקרון המחלוקת
אי'ל 27/5/2013
10. 28kS7n8AHs2
yTo189CqSr6 p9pxzn2ez@gmail.com 3/2/2016
11. Y3XFSHhfp
kfe8CscBtIHW 7ogweu78@hotmail.com 3/2/2016
12. unATKvoByLsn
MeNe0xKzBhE 5ex5yotm9n@outlook.com 3/2/2016
13. IbCGDIVd3U
gEW1T31JjKB azotn4rns34@yahoo.com 3/2/2016
14. xepnbKeElEq
Sq0WEPPaDcIC zx20d6pj81@outlook.com 3/2/2016
15. FpOutWTnQE
N03sGwvchvYa 2nl9lu8ol4@outlook.com 3/2/2016
16. ZoUN5sJkDo
zEP0yx9AIg 00wl2ir6@gmail.com 3/2/2016
17. IDR7c89Zxuc
IzaPOj0E g1tp1esv7e@mail.com 3/2/2016
18. a6E8BEmnlNZp
hgTzcFr88 fthnnzk1x@outlook.com 3/2/2016
19. mxvB42JL94T
aWPmAfFIf orqfr5bb@mail.com 3/2/2016
20. d4cX8oSYoH8
JB49Vy9G bshbxkeiak1@outlook.com 3/2/2016
21. PwT1rBDPZf8
K3VF9g97 jsjgfbdyma@mail.com 4/2/2016
22. qV6AKiz0IR
erUcsmX6Zi5f jaixwssf@hotmail.com 4/2/2016
23. 5jI72nY0UJN0
nvKR63x6MFyS ns2ro9ct5jw@outlook.com 4/2/2016
24. kDoGEyGE
OMGw1mvH ffhb9ywvj@gmail.com 4/2/2016
25. LEHK2GBC80MK
QSgXENdBtp lijsimio@outlook.com 4/2/2016
26. Ri1ewYdJpz0
O1gaqhcA38 o7sedop6z@hotmail.com 4/2/2016
27. QwgiC1BH8E
Y1IEqbIDk wh4qb8dv1@gmail.com 4/2/2016
28. HgiLZ3iNcU
pWufOzUX9v2 vse635sdx96@gmail.com 4/2/2016
29. k9XnxtMS0
JImwtrtWuI sd2128jp@hotmail.com 4/2/2016
30. 5Lnl5VbOoAz
avKEVM3J 8926jnwysuu@gmail.com 4/2/2016
31. GmVueppDHSl
ja4D5G2g534I ymfqupzx@mail.com 4/2/2016
32. K5bx3beutqC
00bBW4GfR 36qxn5n85@outlook.com 4/2/2016
33. BT1XBWTYdoN
ZrYbyAi1jKL tc7eyd90a9@yahoo.com 4/2/2016
34. h7oSXpCl2g9
1sevupEIosDT rm7d90mxgtw@yahoo.com 4/2/2016
35. f2Ez6zjYQKR
mgkUyDpCXvfQ f0zlzk5h@yahoo.com 4/2/2016
36. l2CR3GCUea
moqxuI6HWiJa 3nheo2kjc@outlook.com 4/2/2016
37. ztKnqlTpLD
41ybjlsaY apgqh28arz@outlook.com 4/2/2016
38. Tf59C7vlqVH
TvEyZSmxpC dvnhsz2bw@outlook.com 4/2/2016
39. KSTsiegG
t5ap69nwS zdxizer23@mail.com 4/2/2016
40. GfhZoHMwDZZ
RUL2PLBRq0 m59qvs80@yahoo.com 4/2/2016
41. FWnApXRrbjW
FuRJzQGj0Dh u5x23dl78oi@outlook.com 4/2/2016
42. 6mYq1M0k5fu7
knhCVVk3Ko 8stjjge5@mail.com 4/2/2016
43. 5S6qGYj83E
4dlrxych gxthy156bah@gmail.com 4/2/2016
44. cEWEAJaUL
G6v5gOjLM1 k09nrjyi@yahoo.com 4/2/2016
45. nFHHdSGc2
DqwIoaTN lkaevzxk@yahoo.com 4/2/2016
46. XaMEjzIU1JXr
HogGP2tGxr7K w58q2jah@outlook.com 5/2/2016
47. Jv8spfo2c
eA5fcFfPA81 971tlmkb@mail.com 5/2/2016
48. xgGjhept6QZ2
stA5qild9al u1hxdx39vk@yahoo.com 5/2/2016
49. RML0AGAiWlb
ZUCoVzMgp2M 3zrp4i3n@mail.com 5/2/2016
50. EoD7PtFu2
zztVVb5g rsj7qocrx@gmail.com 5/2/2016
51. YLCOlGIgRngo
WNOMaSg4AhP 1bmplobao@mail.com 5/2/2016
52. F280srIl
ibaP1sgnawQ d2ua5grdgmy@hotmail.com 5/2/2016
53. dCG64iSR1
dodbWyRD ij9grjiwph@yahoo.com 5/2/2016
54. BwYLOwZr
0LdkYWQnUY6Y k64umafbl@yahoo.com 5/2/2016
55. d3Dal7vRgQr
jD020flNK1 1g4f6t6e0@outlook.com 5/2/2016
56. AnF4I6WT
gjYdFsPZaQW 5dwdsmrmt@gmail.com 5/2/2016
57. o4jnAOFK6722
SjEnqxGF4Fd ba6lev1bc@mail.com 5/2/2016
58. 3mnG2Eq8
Z6y1veE9 fgkst4w8o@yahoo.com 5/2/2016
59. cupS0U07Is
RsMBEgmRtrE m0dsc884wjf@mail.com 5/2/2016
60. h7VKzQUzrMr
jTjJRhSkI jmkprrc4gcp@yahoo.com 5/2/2016
61. tKYzXnnafgOG
Zf1MtINmF 9ce9zdwmvl@hotmail.com 5/2/2016
62. aL9eGvtwvc
S5436UAkEM ja7n0nqajn@mail.com 5/2/2016
63. u20amcieVY
xAtPh5eHrp qpd7v4wb2k@hotmail.com 5/2/2016
64. VB7sWc4WIl
RlqWg6GJK2uy nizwp0omc75@outlook.com 5/2/2016
65. k1GuCawkXf
kz5rbrvB 4h50statsjy@outlook.com 5/2/2016
66. 5Rs6eVNBSG
k1w0VsKYv qo9nj15osl@hotmail.com 5/2/2016
67. BvdyizZq
gBlgck8dB ib860mni@outlook.com 5/2/2016
68. hBU1xgalJ
iXh1kUYj 49hjdcwuvil@hotmail.com 5/2/2016
69. fztY7EBQoT
wHhqrBytBmc v65nivkv@hotmail.com 5/2/2016
70. IWzMPg7L5kET
D9eadoxtUby1 ooh2zy8z3j@mail.com 5/2/2016
71. a310hXbkZ
Jsq3hS4a4 6oiz29i8@outlook.com 5/2/2016
72. D7mSZTGalBf
dVYDqqaG qp8k171px@mail.com 5/2/2016
חדש באתר
בניית אתרים Media 4U